לזה ממש, אבל ממש לא ציפיתי.

אני על הבמה מגיל 5, נושמת את הקהל, המוזיקה, התנועות, הדמויות שאני בתוכן.

תמיד רציתי להתמקצע בתחום בצורה הכי טובה שיש ומאז גיל ההתבגרות המטרה ברורה: לימודים בבית צבי.

כשזה התקרב הפכתי את זה לפרוייקט- פקדתי את בית הספר לפחות פעם בשבוע כדי לצפות בהצגות ולשמוע חוות דעת מצד סטודנטים. כשזה התקרב עוד יותר עשיתי ימים כלילות בשינון טקסטים ועבודה על הדמויות שאני צריכה לגלם, רק בשביל שלא יהיו סיכוי שיגידו לי: "לא".

אומרים שהצלחה נובעת מ-20% כשרון ו-80% עבודה קשה. כשרון כנראה יש לי אם אני שורדת מגיל 5 על הבמות, אבל יותר מכל אני יודעת לעבוד קשה בשביל דברים שאני רוצה. והנה, עשיתי את זה, עברתי בהצלחה, והאמת? די בקלות. מאז אני זוכה לפרגון מצד כל הסובבים אותי אשר מניחים שלהתקבל לבית הספר לאומנויות המוביל בארץ זה לא מובן מאליו.

ההלם הגיע דווקא מהגורם שהכי לא ציפיתי ממנו- חברי הטוב ביותר שעתיד ללמוד איתי. דבריו רמזו, לא, אמרו במפורש שעברתי במזל, שיצא לי אודישן קל ושאם הייתי נבחנת במועד בו הוא נבחן אולי לא הייתי עוברת. הופתעתי מאוד מדבריו, הרי הוא יודע מה אני מסוגלת, כמה זה חשוב לי ושעברתי בזכות עצמי. הוא בעצמו היה בטוח עוד לפני האודישן שאני אעבור אותו בקלות. אני לא מסוגלת להבין מה גרם לו להעיר דברים כל כך פוגעים שמזלזלים ביכולותיי ובמעשיי. דווקא הוא, שמכיר אותי כל כך טוב, דווקא הוא, שאני זו שעזרתי לו לעבור ולהתקבל גם למוסד הזה. דווקא הוא, שיודע מה אני יכולה. גם אם הוא צדק, הוא קודם כל חבר שלי. אני לא הייתי מעלה בדעתי לומר לו דבר כזה.

איזו אכזבה. קיבלתי יריקה בפרצוף.

אני לא מבינה מה גורם לבן-אדם שכל כך קרוב אליי להעיר דבר כל כך פוגע. אני יודעת שינסו לפגוע בי עוד הרבה בתחום הזה, אבל לא האמנתי שזה יגיע מאדם שאני אוהבת כל כך.

פשוט אכזבה.

אני כבר סוג של פז"מניקית, עוד שבעה חודשים אני משתחררת. זה כיף, לא שכל כך רע לי בצבא כרגע, פשוט כל העסק הזה כבר מיצה את עצמו.

ומה אח"כ? הכיוון ברור- בית צבי. השאלה מתי בדיוק: מיד או לחכות שנה?

אני שוקלת ברצינות לחסוך כסף במשך שנה אבל הבעירה בתוכי לא מאפשרת לי לחכות עם זה אפילו רגע נוסף.

אני כמעט ולא נמצאת בבית בתקופה האחרונה- או צבא, או במחזמר, או עם חברים בחוץ. כיף לי ככה, טוב לי בחוץ. אני לא מסתדרת עם אבא ואימא, יש להם יותר מידי טענות, יותר מידי השקפות לגבי "איך בת עשרים צריכה להתנהג". אני מרגישה יותר מידי לחץ מהכיוון שלהם כשיש לי עוד כל כך הרבה על הראש. מצחיק שכל ההורים חושבים שהיו רוצים בת כמוני ודווקא ההורים שלי לא מסתדרים איתי ועם המוזרויות שלי.

ובכלל, מה זה להיות מוזר? מי קבע מה זה רגיל ומה זה מוזר? הרי כולנו שונים אחד מהשני. אז מה פתאום אבא שלי מטיח בי בזלזול "את מוזרה, את לא כמו כולם"? כן, אני לא כמו כולם, אבל זה לא בהכרח רע! אני לא אעשה טיול בדרום אמריקה, אני לא אלמד כלכלה, אני לא אצא למסיבות כל יום שישי. מה רע בזה? למה אני צריכה להרגיש שזה לא בסדר שאני כזאת? אני לא מרגישה שונה ליד חברים שלי אז למה אני צריכה להרגיש את זה דווקא מצד ההורים?

בא לי לצאת מהבית. זה יקרה ברגע שאני אוכל. לא בא לי לבכות יותר.

לפעמים אני מדמיינת דירת רווקים קטנה בה אני גרה עם עוד אמנים, חברים שלי. לומדים טקסטים כל הלילה ומתחלקים בשכר דירה. ואז אני מתעוררת ומבינה שבזמן הקרוב זה לא הולך לקרות.

הפחד הכי גדול הוא הפחד מפני הלא נודע. במיוחד כשמדובר באנשים שאתה הכי אוהב.

והנה, זה מגיע דווקא בתקופה הכי יפה של החיים. זה מגיע כשטוב לנו יחד, כשנפגשים כמעט כל יום, כשיש לנו מחזמר, כשאנחנו בדרך להגשמת חלום נוסף. לא ברור מה הולך לקרות אבל אני מקווה... בעצם בטוחה שיהיה טוב. לפעמים אני מתחרטת על השנה וחצי שלא דיברנו, השנה וחצי שבהם הוא היה סתם זיכרון ישן, על רגעי האושר שיכלו להיות ופיספסתי. החיים לוקחים אותנו למקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם ובדיוק בגלל זה אני בטוחה שיהיו עוד הרבה רגעי אושר שנעבור ביחד.

אחרי הכל, נשמות תאומות זה לא משהו שבא והולך בקלות.

בחוץ יש פועלי- זבל שצועקים כבר שעה בערבית, אותם פועלים שצועקים לי דברים בלתי מובנים עם חיוך חרמני כשאני עוברת לידם ברחוב. פעם למדתי ערבית ופיתחתי חברויות בקלנסוואה. עכשיו זה צורם לאוזן.

כבר התרגלתי לרעש המסוקים שטסים כאן למעלה. רק מידי פעם אני מביטה לשמיים כדי אכן לוודא שהם מסוקי צה"ל ושיש להם קשר למערכה. אם ככה נסבול את הרעש בשקט, אין פה מה להתלונן.

הדברונת באה אליי בסופ"ש. פתאום הרגשתי שוב כמו פעם- לצחוק איתה, לרכל על ההיא וההוא, לשבת בקופי בין עם משקאות גדולים מלאים קצפת מתוקה, בקושי להזכיר את המילה צבא, להיות ילדות שוב. רק הבוקר חזרנו למציאות: בהיתי בה מתארגנת, לובשת את המדים, אוספת את השיער בגומייה שחורה, נועלת את הנעלי- לוחמים שלה ומעמיסה על גבה את התיק הענק הזה. כבר יצא לה לספר לי שאת השירות הסדיר היא תעשה כנראה בגבול רצועת עזה. זה מקום לילדות? ילדות עם נשק, אבל עדיין ילדות...

אהוד אמר שאם הדבר הזה שקורה עכשיו יוכרז סופית כמלחמה, ינתנו לכל החיילים תגים צבעוניים כאלו, כמו במלחמות הקודמות. גם לחיילים שלא השתתפו בצורה פעילה, כמוהו. קבענו להפגש בתחילת ספטמבר כשהוא יצא הבייתה. אני לא יודעת אם זה באמת יקרה אבל אופטימיות אף פעם לא מזיקה.

אבא אומר שהפסדנו ואין טעם לומר אחרת. זה די סותר את כל הערכים שגדלתי עליהם- צה"ל אף פעם לא מפסיד. הוא צבא של נצחונות, של הישגים, של מעטים מול רבים, ה"טוב" מול ה"רעים". כל מה שלמדתי, כל מה שאמרו בימי הזיכרון והעצמאות, שיעורי ההיסטוריה, המולדת, האזרחות, הספרות, הכל הציג את צה"ל כצבא חזק ובלתי מנוצח, כזה שמייצג עם חזק ובלתי מנוצח. צבא שתמיד רציתי להיות בשורותיו. אז איך אבא אומר דבר כזה? שהפסדנו? ולמה אני מאמינה לו ובאמת חושבת שהוא צודק? שהפסדנו, שהכל לחינם, שלא השגנו כלום.

אני מבולבלת. הפחד משתלט עליי מכל הכיוונים ואני כבר לא יודעת מה לחשוב, למי לדאוג. אימא אומרת שהבילבול הזה הוא חלק מהחיים שלנו כאן. "אין לנו ארץ אחרת", ככה אימא אמרה. הכל אבסורד! פועלים ערבים למטה, מסוקים צבאיים למעלה, ילדות מקבלות נשק ונשלחות לגבולות, תגים צבעוניים מייצגים מלחמות עקובות מדם, צבא בלתי מנוצח מפסיד ואין לנו ארץ אחרת. מוזר ועם זאת מובן.

מוזר כי כלום לא הגיוני

ומובן כי זה מה שבונה אותנו, האי הגיון הזה