בית הספר הופך להיות זיכרון ישן, המורים "שוברים דיסטנס" ומרעיפים עלינו נשיקות וחיבוקים, ההורים מזילים דמעה ומצלמים אותנו מכל זווית אפשרית, כל אחד מאיתנו מחזיק תעודת בוגר ביד, ספר מחזור וכובע מרובע חמוד שמדמה את טקסי הסיום בארה"ב. לא באמת קולטים מה כל זה אומר.

דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, גם אנחנו לא נחזור להיות כפי שהיינו...

מסיבת סיום י"ב תמה ונשלמה. אותם רגעים יחד על הבמה עברו מהר מידי אבל יחקקו תמיד בזיכרון שלי. למרות כל המגרעות, תקופת התיכון היא התקופה הקסומה ביותר שיצא לי לחוות. תקופה בה גיליתי את עצמי, פיתחתי עקרונות ואישיות, נתתי לעצמי ללכת בדרך שהכי מתאימה לי, ובעיקר- עברתי חוויות שלא ישכחו כל חיי. עכשיו אפשר להבין למה הרבה מתרפקים על תקופת התיכון, אחרי הכל אין כמוה.

עכשיו אנחנו יוצאים כל אחד לדרכו, כבר לא נמצאים בחיקה של מערכת החינוך וגם לא בחסותם של הורינו. אנשים בוגרים לכל דבר.... חופשיים (בינתיים) שיוצאים לחיים חדשים.

"זה הזמן, זה היום, זה הרגע

החופש קורא לי

לצאת לחיים חדשים..."

אני חושבת שהמורות למחול במגמה שלי קצת הגזימו. זה שאנחנו בי"ב ויש לנו בגרות במחול עוד כמה חודשים, לא אומר שצריך להעמיס עלינו כל כך הרבה ביום אחד, היום השני ללימודים (בראשון לא יצא לנו לרקוד בבית ספר). אני מתכוונת, זה לא קצת מוגזם לבקש מאיתנו לעשות גרנד ז'טה, שפגטים, כפיפות רציניות בגב וקפיצות גדולות, אחרי חודשיים שבהם הפעילות היחידה שכולנו עשינו הייתה לזוז מהמחשב לטלויזיה? אז היה כואב... מאוד כואב! עכשיו אפילו כואב יותר כי אני מתחילה להרגיש את כל השרירים התפוסים. יש שרירים בגוף שלי שאפילו לא ידעתי שהם קיימים... כנראה הייתי צריכה להקשיב יותר טוב בשיעורי אנטומיה. צריך לסבול בשקט, זה סך הכל היום השני וזוהי רק ההתחלה לה לה של שנה מטורפת והורגת נפשית ופיזית. יקרעו לנו ת'צורה, יוציאו לנו את המיץ, אבל בסופו של דבר נצא בלרינות, או שלא???

עוד מישהו שהגזים זה המחנך שלי, שהוא בין היתר גם המורה שלי להיסטוריה. אתמול היינו צריכים "לבלות" איתו חמש שעות רצופות. ייפי יאא! חצי מהזמן הזה הוא לימד בהיסטוריה את הנושא הכל כך חשוב- השואה. היה מדכא, אבל זה נושא שקרוב אלינו וחייבים לדעת אותו לעומק. רק חבל שעל היום הראשון ללימודים ראינו סרטים על התעמולה הנאצית. אהה כן, המחנך היקר שלי הגזים בעוד משהו- הוא לקח את החוק החדש של עמידה כשהמורה נכנס יותר מידי ברצינות. היום הוא חייב את כולנו לעמוד כשהוא בפתח הדלת. אני לא יודעת למה, אבל זה מביך אותי... אני לא חושבת שכדי להשתיק אותי אני צריכה לעמוד, וכל הסיטואציה הזאת משפילה מעט. טוב, אנחנו י"ב, מתישהו הם יוותרו לנו בידיעה שאנחנו בקרוב עפים מפה...

הנה זה מגיע, עוד קצת והכל נגמר. אומרים שכיתה יב' זאת שכונה אחת גדולה- המון הברזות, פרידות, מסיבות, אך יחד עם זאת עיקר הבגרויות. לא יודעת למה, אבל דווקא זה ממש לא מטריד אותי. אף פעם לא נלחצתי באמת מבחינת בגרות. מה שבאמת מלחיץ אותי זאת הבגרות האישית שלי, העובדה שאני נעשית לאדם בוגר לכל דבר. עוד חצי שנה בדיוק אני בת 18- בעלת זכות בחירה, יכולה לקנות אלכוהול, לא בבעלות ההורים שלי, אני כבר לא קטינה. בדיוק באותו תקופה גם אפרד לשלום מבית הספר, החממה הזאת שליוותה אותי 12 שנה ואני לא בדיוק זוכרת איך זה להיות בלעדייה. נראה לי שבזמן הקצר הזה שנותר לי אני צריכה להשתחרר, "לזרום" כמו שאומרים לי. לא לחשוש מלהבריז, לאחר, לעשות מה שבראש שלי, כי בעוד שנה אני עלולה להשפט על דברים כאלה.

זה מפחיד ומרגש באותו הזמן... אני כל כך רוצה לחוות השנה כמה שיותר, לא לפספס כלום, להגיע לסיום הנעורים שלי בידיעה שהספקתי לעשות כל מה שרציתי.

מחר ה-1 בספטמבר האחרון שלי בתור תלמידה... יש בי צורך מוזר כזה לתעד הכל, לצלם, לכתוב ביומן, לקחת חלק בכל פעילות בית ספרית שתהיה (כמה שבד"כ אני לא אוהבת פעילויות של בית ספר). יהיה כיף, אני כל כך רוצה.... ממחר צריך רק לתת פוש אחד אחרון ולהנות מכל רגע.

שיהיה לי ולכולנו בהצלחה! הלוואי שזאת תהיה שנה מדהימה שתשאיר טעם מתוק בסוף