אני כבר סוג של פז"מניקית, עוד שבעה חודשים אני משתחררת. זה כיף, לא שכל כך רע לי בצבא כרגע, פשוט כל העסק הזה כבר מיצה את עצמו.

ומה אח"כ? הכיוון ברור- בית צבי. השאלה מתי בדיוק: מיד או לחכות שנה?

אני שוקלת ברצינות לחסוך כסף במשך שנה אבל הבעירה בתוכי לא מאפשרת לי לחכות עם זה אפילו רגע נוסף.

אני כמעט ולא נמצאת בבית בתקופה האחרונה- או צבא, או במחזמר, או עם חברים בחוץ. כיף לי ככה, טוב לי בחוץ. אני לא מסתדרת עם אבא ואימא, יש להם יותר מידי טענות, יותר מידי השקפות לגבי "איך בת עשרים צריכה להתנהג". אני מרגישה יותר מידי לחץ מהכיוון שלהם כשיש לי עוד כל כך הרבה על הראש. מצחיק שכל ההורים חושבים שהיו רוצים בת כמוני ודווקא ההורים שלי לא מסתדרים איתי ועם המוזרויות שלי.

ובכלל, מה זה להיות מוזר? מי קבע מה זה רגיל ומה זה מוזר? הרי כולנו שונים אחד מהשני. אז מה פתאום אבא שלי מטיח בי בזלזול "את מוזרה, את לא כמו כולם"? כן, אני לא כמו כולם, אבל זה לא בהכרח רע! אני לא אעשה טיול בדרום אמריקה, אני לא אלמד כלכלה, אני לא אצא למסיבות כל יום שישי. מה רע בזה? למה אני צריכה להרגיש שזה לא בסדר שאני כזאת? אני לא מרגישה שונה ליד חברים שלי אז למה אני צריכה להרגיש את זה דווקא מצד ההורים?

בא לי לצאת מהבית. זה יקרה ברגע שאני אוכל. לא בא לי לבכות יותר.

לפעמים אני מדמיינת דירת רווקים קטנה בה אני גרה עם עוד אמנים, חברים שלי. לומדים טקסטים כל הלילה ומתחלקים בשכר דירה. ואז אני מתעוררת ומבינה שבזמן הקרוב זה לא הולך לקרות.

הפחד הכי גדול הוא הפחד מפני הלא נודע. במיוחד כשמדובר באנשים שאתה הכי אוהב.

והנה, זה מגיע דווקא בתקופה הכי יפה של החיים. זה מגיע כשטוב לנו יחד, כשנפגשים כמעט כל יום, כשיש לנו מחזמר, כשאנחנו בדרך להגשמת חלום נוסף. לא ברור מה הולך לקרות אבל אני מקווה... בעצם בטוחה שיהיה טוב. לפעמים אני מתחרטת על השנה וחצי שלא דיברנו, השנה וחצי שבהם הוא היה סתם זיכרון ישן, על רגעי האושר שיכלו להיות ופיספסתי. החיים לוקחים אותנו למקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם ובדיוק בגלל זה אני בטוחה שיהיו עוד הרבה רגעי אושר שנעבור ביחד.

אחרי הכל, נשמות תאומות זה לא משהו שבא והולך בקלות.

אז תם עבר לו ליל הסדר, אחד הלילות היחידים בשנה בהם אני זוכה לטעום ממשפחתי במלוא תפארתה וכך גם מפולניותה. אמנם אינני פולנייה כי אם ליטאית משני הצדדים, אך גינוניהם של בני משפחתי מתאימים לשל פולנים ואף עוקפים את הפולנים עצמם ברמת פולניותם.

אם כן, לא היה קל... הלילה היחידי בשנה בו כל משפחות ישראל מתחברות עם המסורת והדת היהודית מצטייר במשפחתי כמחופף במיוחד- קראנו משהו כמו 4 עמודים מההגדה, שרנו קצת, ופתאום קלטתי ידיים נשלפות לכיוון האוכל ללא כל התרעה מוקדמת. מה קרה? קשה לקרוא קצת יותר? להגיע לשולחן ערוך? אני לא דתייה, אבל אם כבר עושים אז כמו שצריך.

פולניותן של הדודות והסבתות התפרצה לראשונה כאשר הגענו לשאילת הכושיות והילדים בני השנתיים- שלוש דיקלמו זאת היטב. מי שלא ראה את פניהן של נשות משפחתי לא ראה מימיו גאווה מהי. הרגשתי מובכת בשם הילדים...

והאוכל... זאת נקודה רגישה אצלי. כל אחד מחבריי שנשאל איך היה אתמול בסדר שלו ענה "טעים". ואני- טעים?! יצאתי מהערב רעבה בטירוף. נכון שגם אני אשמה בזה- הרי אני בררנית מאוד באוכל, אבל השולחן היה מלא במאכלים המסורתיים של יהודי אשכנז שאיני מסוגלת לטעום או להריח: גפילטע פיש רוטט, כבד קצוץ בריח חריף וכמובן הפלוימן צימס לו סוגדים כולם (מן בשר בקר ותפו"א מתוקים מאוד). כיאה למשפחה שלי, המשכנו מסורת של שנים: לתהות מדוע הצלחת שלי ריקה ולהעלב מהדבר עד עמקי הנשמה. הדבר הינו מסורת בדיוק כמו חיפוש האפיקומן.

מסורת נוספת שהמשכנו השנה היא לפצוח בשיר "הללויה" (מארוויזיון 79') בשלב בהגדה בו כתוב משהו כמו "שירת הללויה". שנונים המשפחה שלי...

הכל בא אל סיומו בשעה 22:30. כל אחד מיהר להתפזר לביתו ולסיים עם השטות שנקראת "ליל הסדר" במשפחה שלנו. איזה חג לי!

את החג עצמו אני מבלה בינתיים בהאזנה למוזיקת ארץ ישראל היפה שמושמעת ברדיו. אם יש דברים שאני אוהבת בחגים יותר מכל הם שירי החגים ואהבת המולדת. כמה טוב לדעת שאולי במקומות אחרים קיימת אווירת חג. אולי אצלנו לא, אבל בטוח שבמקומות אחרים כן. בינתיים אני מאזינה ומדמיינת לי אוירת חג. ייפי!

סבתא שלי היקרה ישנה אצלנו בלילה. רגע לפני שהלכה לישון ניגשה אליי עם כוס שאני אוהבת במיוחד כאשר בתוכה השיניים שלה. נבהלתי קלות כאשר הציגה זאת בפניי וביקשה ממני תחתית לכוס. נראה לי שבינתיים אני אוותר על שימוש בכוס הספציפית הזאת...

כך תם פסח 2007. נשארו רק עוד כמה ימי חול המועד עבורי וזהו. את החג השני אני אחגוג בבסיס היקר שלי (יימח שמו).

חג שמח וכשר :)

הנוער של היום- שטחיות, טמטום, צרות אופקים, גועל נפש.

לי בבית יש דוגמה חיה ונושמת לכל זה: אחותי הקטנה, ילדה בת 15 וחצי, שכל עולמה מסתכם במותגי אופנה, מקובלות חברתית ולצאת עם כמה שיותר בנים בכמה שפחות זמן. אחותי הקטנה, אחד האנשים שהכי חשובים לי עלי אדמות, היא האדם הכי שטחי שאני מכירה, מסתובבת עם אנשים מפוקפקים ומתנהגת בצורה שמזלזלת באינטליגנציה של עצמה.

כל חיי שנאתי בנות כמוה: בחטיבה צחקתי עליהן מאחורי הגב, לא האמנתי כמה אפשר להתעסק במראה חיצוני ובחברה, ידעתי שלי יש יותר חברים אמיתיים מכל אחת מהן. השפה שבה הן השתמשו הייתה לא נכונה וצורם לי לשמוע את אחותי מדברת עכשיו באותה שפה קלוקלת. מלבד זאת, אין כל ערכים הקשורים במדינת ישראל, בהיסטוריה, ידע כללי, אומנויות, ספרות, או כל דבר שיש בו טיפה מן התרבות והידע הכללי. בושה לנו שהנוער שלנו נראה ככה.

אני נשמעת כמו אישה בת 40 למרות שאני בת 19... אבל כל זה רק מהסיבה שאני לא נמנתי מעולם בין אותו נוער מטופש. הלכתי לרקוד בלט כשכולם יצאו למסיבות, קראתי מחזות שייקספיר וספרים קלאסיים כשבנות כיתתי קראו מעריב לנוער והתעסקו ב"מורדים". הלכתי נגד הזרם וכאלה אנשים אני מעריכה- לא כאלה שהולכים אחרי כולם ומושפעים, כמו אחותי היחידה.

כל זה טוב ויפה כל עוד אין פגיעה של ממש והרס, אבל מה קורה כאשר אותה חברה נוראית נכנסת הישר לביתי האהוב ומבצעת בו וונדליזם? אתמול בלילה אירע דבר נורא: אחותי הביאה לבית המשופץ והיפה שלנו הרבה מחברייה. אני לא יודעת כמה בדיוק, הייתי נעולה בחדר- מסתבר שהיא לא רצתה שאני אצא משם... אחותי הקטנה מתביישת בי?!

פעמים רבות ניסו להכנס אליי לחדר כדי למצוא פינה שקטה עבור זוגות (בני 15!). הבוקר אבא סיפר לי שאחד מחבריה המופרעים הרעיל את האקווריום שלנו בכוונה בעזרת סבון וככה הרג את כל הדגים. מלבד הכסף שהשקענו באקווריום, הדבר נראה בעיניי זוועה אמיתית. להרעיל דגים?! בבית זר?! זה לא נופל מלהרעיל כלב או חתול. ואדם שמסוגל לפגוע בבעל חיים מסוגל גם לפגוע בבן אנוש. צמרמורת עטפה אותי... לא האמנתי שאחותי מסתובבת עם כאלה אנשים נוראיים, שלא מהססים לפגוע, להרוס, להרוג. ומה יהיה איתה? הרי עד שלא יקרה משהו חמור באמת, אף אחד לא יגיב.

בושה לנו שיש לנו נוער כזה, שמס' שנים אח"כ צריך להחזיק נשק. אי אפשר לומר שהכל מתחיל בבית כי שתינו גדלנו ע"י אותם הורים ובכל זאת אני כזאת והיא אחרת. אני לא יודעת איפה מקור הבעייה, אבל זה מציק לי, כואב לי, גורם לי לרצות לפקוח לכולם את העיניים.

אחרי הכל, הנוער של היום הם האנשים של המחר....