אני כבר סוג של פז"מניקית, עוד שבעה חודשים אני משתחררת. זה כיף, לא שכל כך רע לי בצבא כרגע, פשוט כל העסק הזה כבר מיצה את עצמו.

ומה אח"כ? הכיוון ברור- בית צבי. השאלה מתי בדיוק: מיד או לחכות שנה?

אני שוקלת ברצינות לחסוך כסף במשך שנה אבל הבעירה בתוכי לא מאפשרת לי לחכות עם זה אפילו רגע נוסף.

אני כמעט ולא נמצאת בבית בתקופה האחרונה- או צבא, או במחזמר, או עם חברים בחוץ. כיף לי ככה, טוב לי בחוץ. אני לא מסתדרת עם אבא ואימא, יש להם יותר מידי טענות, יותר מידי השקפות לגבי "איך בת עשרים צריכה להתנהג". אני מרגישה יותר מידי לחץ מהכיוון שלהם כשיש לי עוד כל כך הרבה על הראש. מצחיק שכל ההורים חושבים שהיו רוצים בת כמוני ודווקא ההורים שלי לא מסתדרים איתי ועם המוזרויות שלי.

ובכלל, מה זה להיות מוזר? מי קבע מה זה רגיל ומה זה מוזר? הרי כולנו שונים אחד מהשני. אז מה פתאום אבא שלי מטיח בי בזלזול "את מוזרה, את לא כמו כולם"? כן, אני לא כמו כולם, אבל זה לא בהכרח רע! אני לא אעשה טיול בדרום אמריקה, אני לא אלמד כלכלה, אני לא אצא למסיבות כל יום שישי. מה רע בזה? למה אני צריכה להרגיש שזה לא בסדר שאני כזאת? אני לא מרגישה שונה ליד חברים שלי אז למה אני צריכה להרגיש את זה דווקא מצד ההורים?

בא לי לצאת מהבית. זה יקרה ברגע שאני אוכל. לא בא לי לבכות יותר.

לפעמים אני מדמיינת דירת רווקים קטנה בה אני גרה עם עוד אמנים, חברים שלי. לומדים טקסטים כל הלילה ומתחלקים בשכר דירה. ואז אני מתעוררת ומבינה שבזמן הקרוב זה לא הולך לקרות.

הפחד הכי גדול הוא הפחד מפני הלא נודע. במיוחד כשמדובר באנשים שאתה הכי אוהב.

והנה, זה מגיע דווקא בתקופה הכי יפה של החיים. זה מגיע כשטוב לנו יחד, כשנפגשים כמעט כל יום, כשיש לנו מחזמר, כשאנחנו בדרך להגשמת חלום נוסף. לא ברור מה הולך לקרות אבל אני מקווה... בעצם בטוחה שיהיה טוב. לפעמים אני מתחרטת על השנה וחצי שלא דיברנו, השנה וחצי שבהם הוא היה סתם זיכרון ישן, על רגעי האושר שיכלו להיות ופיספסתי. החיים לוקחים אותנו למקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם ובדיוק בגלל זה אני בטוחה שיהיו עוד הרבה רגעי אושר שנעבור ביחד.

אחרי הכל, נשמות תאומות זה לא משהו שבא והולך בקלות.