חודשים קשים ויפים עברו על כוחותינו.

בערך בשלושת החודשים האחרונים שכחתי מה זה שבת, מנוחה, שינה יותר משש שעות, שכחתי מה זה טלויזיה ומחשב (לא צבאי!). כל שעות הפנאי שלי התרכזו במטרה אחת: הכנות וחזרות למופע "ליידיס אנד ג'נטלמן". לא יאמן עד כמה זה העשיר את החיים שלי- התעסקתי במחול, תיאטרון ומוזיקה ואף יצא לי לתרום קצת לבימוי ולכראוגרפיה, דברים שלא העליתי בדעתי שיצא לי לעשות בזמן שירותי הצבאי. לבשתי דמויות שונות וכמו שנכתב באחד העיתונים- ידעתי לתמרן היטב בין מדי דקרון לתלבושות נוצצות. כמה אושר זה גרם לי, רציתי ואני עדיין רוצה לחבק את העולם ולהגיד לו תודה על ההזדמנות שניתנה לי.

נראה לי שיותר מכולם אני מחוברת למופע הזה... אחרי הכל- מגיל חמש אני כבר מדקלמת את מחזות הזמר שחלקים מהם העלנו שם. כבר מביה"ס היסודי דמיינתי את עצמי במקום סנדי מ"גריז" וכבר ביום הולדת 15, כשראיתי פעם ראשונה את "שיקגו" לא יכולתי להרגע וראיתי את הסרט הזה לפחות 200 פעם.

אין לתאר את האושר שהחזרות גרמו לי, על אחת כמה וכמה הופעת הבכורה שהתקיימה ביום שני האחרון. הקהל נתן לנו כוח ובסופו של דבר, אחרי כל החזרות, המופע עבר בצורה מושלמת. בשביל הרגעים האלו בדיוק אני חייה, לרגעים האלו אני כמהה בכל אחת משעות היממה בהן אני לא על הבמה. עכשיו אני רק מחכה להופעות הבאות...

"ליידיס אנד ג'נטלמן" לא רק נתן לי ניסיון בימתי והנאה ממה שאני עושה, אלא גם גרם לי לפתח קשרים מדהימים. התחברנו מאוד אחד לשני, הפכנו לצוות שלמרות הויכוחים ורגעי המשבר נשאר ביחד. קשר אחד שהתפתח בזכות המופע הוא עם האדם שהביא אותי לזה, מישהו שנטרתי לו טינה במשך שנתיים אך למדתי לסלוח ולהסתכל על העתיד במקום על העבר. מסתבר שלסלוח זה משתלם...

עם "ליידיס אנד ג'נטלמן" נגמר סופית עידן הבדידות אותו חוויתי בשנה הראשונה לשירותי בצה"ל. הדיכאון שאפף אותי נעלם כלא היה והיום יש רק דמעות של אושר. מה שאומר שגם ברגעים הכי קשים צריך לזכור שלכל ירידה יש גם עלייה ועם קצת כוח רצון ועקשנות הכל ישתנה לטובה. זוהי רק ההתחלה- לפנינו הופעות נוספות והפקות נוספות שאולי אקח בהן חלק. לפניי גם לימודי המשחק שנמצאים ממש מרחק נגיעה ממני.

מי יודע לאן החיים יקחו אותי? זוהי רק ההתחלה....