"בין חברי אני עומד כאן במסדר
הכל ערוך ומתואם ומסודר
על הבמה ממול כל המכובדים
ומפקד החיל והמפקדים
המשפחה, החברים, החברה
כולם עכשיו צופים בי, מתרגש נורא
אני קולט את תדרי האהבה
אני יכול להתפוצץ מגאווה"

("כנפיים"/ להקת חיל האויר.)

אני מסוגלת לזה, ברור לי. האם אני רוצה את זה?

תמיד אמרו לי שאני יודעת להנהיג, כריזמטית ומורעלת צה"ל, אני יכולה ורוצה לתת יותר. אני רוצה לפקד, לעשות משהו חשוב. כמובן שאיני מסוגלת להמשיך בשירות במתכונת הנוכחית הנוראית הזו.

אבל מיונים? תיזוזים? מסלול ארוך? חתימת קבע?..... אחריות? לרגע אחד הכל מתגמד ורגע אח"כ אני אומרת לעצמי שאין לי כוח לכל זה. המחשבה שלי משתנה בקיצוניות, אני כאילו מתחבטת עם עצמי על שאלה שיכולה לקבוע את עתידי בשנים הקרובות.

אז... מש"קית מדוכדכת או דרגות מתכת?