מסתבר שיש לי יום הולדת היום. מוזר... אני לא מרגישה כלום.

זאת הפעם הראשונה בחיים שאני כל כך אדישה לזה. לא צחקתי היום עדיין... מעניין אם זה יקרה בהמשך.

משהו במציאות הדוחה שאליה אני מתעוררת כל יום מחדש גורם לי לא להתרגש כבר מכלום, אפילו לא מהיום היחיד שלי בשנה ומהחג האהוב שלי פורים, שחגגנו אתמול בבסיס.

היום חזרתי משבועיים בבסיס- סגרתי שבת של שמירות. שוב. כל יום בשבועיים האחרונים נראה לי ארוך ומדכא, בודד ומייסר. בשבת, כשלא שמרתי, שכבתי כל היום במיטה, מנסה שהזמן יעבור מהר ולא מצליחה לגרום זה לקרות. ברור לכולם שלסגור שבת בצבא זה לא כיף, אבל לסגור במקום שבו את מרגישה נחותה, לא שייכת, חסרת תועלת ובודדה זה בלתי נסבל.

אתמול הייתה מסיבת פורים, חשבתי שאני אהנה קצת ושיהיה לי טוב. בסופו של דבר סבלתי מכל רגע, רק מהסיבה שגרמו לי להרגיש כל כך לא שייכת. זה גורלי כמש"קית אבטחת מידע בתוך בסיס של בקרים ועוזרותיהם.

אז היום יש לי יום הולדת. אני בת 19. גיל מיותר, צעיר, חסר כל חשיבות והתרגשות. הנה אני בבית אחרי שבועיים וטוב לי כאן, אבל אני לא מחייכת. אני יודעת שלשם אני אצטרך לחזור בסופו של דבר. לא אכפת לי שזה היום שלי, לא אכפת לי שאני בת 19, הכל נהיה קטן לעומת מה שאני עוברת.

אסור לי לבכות, רק לא היום. מי שבוכה ביום הולדת שלו זוכה למזל רע כל השנה.

רק נותר לי לאחל לעצמי שיהיה לי מזל טוב, שיום ההולדת ה-20 שלי יראה אחרת. שאני אזכה לאהבה, למסירות ולחיבה אליהם אני כמהה עד אין קץ. שיכירו ביכולותי וכשרונותיי, שאני אחזור לרקוד, לשיר לשחק. 

שיהיה לי טוב, רק שיהיה לי טוב... 

עדכון: המצב השתפר והיה לי יום הולדת די נחמד בסופו של דבר. הכל בזכות המשפחה והחברים שדאגו להראות כמה אני חשובה להם. תודה.