בחוץ יש פועלי- זבל שצועקים כבר שעה בערבית, אותם פועלים שצועקים לי דברים בלתי מובנים עם חיוך חרמני כשאני עוברת לידם ברחוב. פעם למדתי ערבית ופיתחתי חברויות בקלנסוואה. עכשיו זה צורם לאוזן.

כבר התרגלתי לרעש המסוקים שטסים כאן למעלה. רק מידי פעם אני מביטה לשמיים כדי אכן לוודא שהם מסוקי צה"ל ושיש להם קשר למערכה. אם ככה נסבול את הרעש בשקט, אין פה מה להתלונן.

הדברונת באה אליי בסופ"ש. פתאום הרגשתי שוב כמו פעם- לצחוק איתה, לרכל על ההיא וההוא, לשבת בקופי בין עם משקאות גדולים מלאים קצפת מתוקה, בקושי להזכיר את המילה צבא, להיות ילדות שוב. רק הבוקר חזרנו למציאות: בהיתי בה מתארגנת, לובשת את המדים, אוספת את השיער בגומייה שחורה, נועלת את הנעלי- לוחמים שלה ומעמיסה על גבה את התיק הענק הזה. כבר יצא לה לספר לי שאת השירות הסדיר היא תעשה כנראה בגבול רצועת עזה. זה מקום לילדות? ילדות עם נשק, אבל עדיין ילדות...

אהוד אמר שאם הדבר הזה שקורה עכשיו יוכרז סופית כמלחמה, ינתנו לכל החיילים תגים צבעוניים כאלו, כמו במלחמות הקודמות. גם לחיילים שלא השתתפו בצורה פעילה, כמוהו. קבענו להפגש בתחילת ספטמבר כשהוא יצא הבייתה. אני לא יודעת אם זה באמת יקרה אבל אופטימיות אף פעם לא מזיקה.

אבא אומר שהפסדנו ואין טעם לומר אחרת. זה די סותר את כל הערכים שגדלתי עליהם- צה"ל אף פעם לא מפסיד. הוא צבא של נצחונות, של הישגים, של מעטים מול רבים, ה"טוב" מול ה"רעים". כל מה שלמדתי, כל מה שאמרו בימי הזיכרון והעצמאות, שיעורי ההיסטוריה, המולדת, האזרחות, הספרות, הכל הציג את צה"ל כצבא חזק ובלתי מנוצח, כזה שמייצג עם חזק ובלתי מנוצח. צבא שתמיד רציתי להיות בשורותיו. אז איך אבא אומר דבר כזה? שהפסדנו? ולמה אני מאמינה לו ובאמת חושבת שהוא צודק? שהפסדנו, שהכל לחינם, שלא השגנו כלום.

אני מבולבלת. הפחד משתלט עליי מכל הכיוונים ואני כבר לא יודעת מה לחשוב, למי לדאוג. אימא אומרת שהבילבול הזה הוא חלק מהחיים שלנו כאן. "אין לנו ארץ אחרת", ככה אימא אמרה. הכל אבסורד! פועלים ערבים למטה, מסוקים צבאיים למעלה, ילדות מקבלות נשק ונשלחות לגבולות, תגים צבעוניים מייצגים מלחמות עקובות מדם, צבא בלתי מנוצח מפסיד ואין לנו ארץ אחרת. מוזר ועם זאת מובן.

מוזר כי כלום לא הגיוני

ומובן כי זה מה שבונה אותנו, האי הגיון הזה