מפה שומעים טוב מאוד את קולות מטוסי חיל האוויר בדרכם ללבנון, ע"פ הקולות ניתן להרגיש את עוצמת הדברים המתרחשים שם בצפון, רחוק אבל מאוד קרוב. כך כל לילה הקולות מעוררים אותי, גורמים לי להביט מהחלון למעלה לשמיים, על המטוסים הקטנים מנקודת מבטי שנעים צפונה. כל לילה כזה גורם לי לתהות על מה שיביא עימו יום למחרת. החרדה אוחזת בי כמו ברוב אזרחי המדינה, לא יודעת בדיוק איך זה יסתיים, מתי, איך וכמות הנזק.
בחדשות חשוב לי לצפות בעיקר בערב, כשמסכמים בדיוק את התרחשויות היום ואם יש הרוגים ופצועים. בד"כ השמות מתפרסמים רק בלילה. למהדורות האלה אני מצפה במיוחד, חוששת ויחד עם זאת רוצה לדעת, יראה מלראות תמונה או לשמוע שם מוכר. לעיתים אני מנסה להכין את עצמי למצב שבו יפגע מישהו שהכרתי או סתם נער שלמד בשכבה מעליי.
כמה מוזר זה... נערה כמוני, בת 18, מכינה את עצמה לאובדן, לאפשרות של מפגש עם שכול, צופה בחדשות שעות ארוכות ומתעוררת בלילה מקולות מטוסי ומסוקי קרב ואף מסיוטים. אני בטוחה שרבים מהעם הזה מרגישים דומה בימים אלו.
זה לא אמור להיות ככה אבל במדינת ישראל שום דבר לא מתרחש כפי שהוא אמור להיות.
רק שיגמר מהר. מי ייתן והלוחמים יחזרו כולם בריאים ושלמים, תושבי הצפון וכל המדינה יוכלו לישון בשקט ולא נדע עוד מלחמה.
"זה לא חלום, עוד יבוא היום...
יום לו חיכינו אלפיים שנה-
המלחמה האחרונה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*Dolly*