כמה פחדתי מהיום הזה, מצד אחד שאפתי שיגיע כבר ומצד שני הדחקתי את קיומו. והנה, קמתי לבוקר שבו אני לא שייכת כבר לכלום, לאף מוסד, אף לא למחויבות אחת. עכשיו אני אזרחית בת 18, לא תלמידה, סיימתי את כל בחינות הבגרות, כבר לא מחולניקית או בלהקה של הקונס'. הכל ריק, כאילו מחקו מהחיים שלי את כל מה שהכיל אותם, את העיניין שבהם.

אתמול השתתפתי בהופעתי האחרונה בקונס', שהיא גם הופעת המחול האחרונה שלי ככל הנראה. האווירה בחזרות האחרונות הייתה מגעילה במיוחד מה שגרם לי לרצות שהכל הסתיים. אבל בסוף לא האמנתי שזה באמת קורה לי, שאני סוגרת 13 שנים רצופות בתחום המחול. 13 שנים!!! לא רציתי שזה יקרה בכלל אבל הדמעות הציפו את העיניים שלי. מהקונס' קשה להפרד אבל הכי קשה להפסיק סופית לרקוד. שאני אפסיק לרקוד? הרי ביסודי ובחטיבה הייתי הבלרינה של הכיתה, בתיכון הייתי השואו גירל של המגמה, איך הגיוני שאני כבר לא רוקדת? ומה אני עכשיו?

כמה חיכיתי לחופש הזה... רציתי שהוא יבוא. אבל למה עכשיו כשהוא הגיע אני לא שמחה? מה יהיה איתי בחודשיים הקרובים? אני לא יודעת מה יכול לעשות אותי מאושרת בזמן היקר הזה. אולי אהבה חדשה, אולי תחומי עיניין ואומנות שונים שלא הכרתי, מה שבטוח זה שהכל משתנה וזה קורה לי מהר מידי