זהו, הגעתי לנקודה הקיצונית ביותר שבה אני זועקת לשינוי אורח החיים שלי. בשלב הזה נמאס עליי עד גועל כל מה שמסביבי.

דווקא עכשיו אני מרגישה יותר מתמיד עד כמה החברה מסביבי דוחה, צבועה ובעלת מעמדות חברתיים שזכורים לי מימיי ביסודי. לא יאמן שזה עדיין קיים. חברה בה השונה הוא החריג וגורלו הוא לשקוע בבדידות (מי שלא מבין על מה אני מדברת שיעשה חושבים עם עצמו. לכולם זה מוכר, וגם אם לא תהיו מציאותיים).

דווקא עכשיו, כשאני עוד רגע מסיימת, אני לא מסוגלת כבר לראות ספרים מול העיניים שלי, איבדתי תקווה באשר לציונים שלי ואני כבר רואה את עצמי משפרת ציונים עוד שנתיים. תעודת בגרות תהיה לי אבל לא מספיק טובה לדעתי. הבית ספר והלימודים פשוט יצאו לי מכל החורים.

דווקא עכשיו אני מיואשת ממי שחשבתי שהם חברים שלי. הבנתי שהגיע הזמן לחפש חברים נוספים ואמיתיים במקום אחר בו יוכלו להיות נאמנים אליי.

זה גורל כלשהו, כל התחושות האלו. זה קורה דווקא עכשיו וגורם לי להבין כמה טוב יהיה בשבילי להחליף מסגרת, להכיר אנשים חדשים, להיות רחוקה מהבית... דווקא עכשיו לפני הגיוס לצבא שנותן לי תקווה למצוא שם את כל אלו. מכל מה שסבב אותי בנעורים אני מאוכזבת, אולי במסגרת הצבאית אני אוכל למצוא סיפוק, מקום שמתאים לי ואנשים שמתאימים לי.

שום דבר לא בטוח, זה ברור, אבל דבר אחד אני מבטיחה לעצמי- שם אני לא אתן לעצמי להיות כל כך בודדה... כמו הבדידות שאופפת אותי עכשיו... ואין קשה מזה