עכשיו שמעתי את השיר big girls dont' cry של פרגי ונזכרתי שבשורה האחרונה בפזמון סיימתי את הפוסט הקודם שלי.

ועכשיו עבר זמן קצת מאז הפוסט ההוא,ואני מתחילה כבר להתרגל לגיל.

אז כל התוכניות שלי לארגון היומולדת המושלמת לא יצאו לפועל במועד,וגם הציפיות שהיו לי מאנשים ירדו לטמיון אבל ראיתי פניות חדשות שקיבלתי דברים מאנשים שלא הכרתי בכלל והכירו אותי יותר טוב כשבסך הכל עברו 11 חודשים והם ידעו בדיוק למה ציפיתי,אפילו אם לא אמרתי דבר.

אבל עדיין למרות זאת,כמעט ולא נתתי לעצמי לוותר.בעיקר בזכות איילת שדחפה אותי והטיפה לי ובסך הכל היא צדקה (כרגיל.)

ולכן ארגנתי את מסיבת האפטר שבועות ואפטר יומולדת שלי בשבועות,ולקחתי את זה ברצינות שהכנתי ממרחי גבינות ובלנצ'סים לחברים היקרים עם המון אהבה ורק כדיי שיהיה באמת באמת טוב,ונראה לי שזה היה הצלחה לא קטנה (הקערות הריקות מדברות בעד עצמן..)

וכל הצחוקים והחוויות והנוסטלגיה והקריוקי וצילומי הכובעים עשו לי את הלב למאושר וגרם לי להגיד לכם תודה על יומולדת נפלאה,על הרצון הטוב ועל זה שאתם עדיין איתי.תודה לכם. :)

וחודשי הקיץ כבר מראים את סימניהם הראשונים,אצלנו בבסיס מרגישים את זה טוב מאוד בהבדלי הטמפרטורה הקיצונית שנמצאת אצלנו במהלך שעות היום (דבר שמראה שאפילו הליכה תמימה לחדר אוכל בשעת הצהריים יכולה להיות עניין מתיש וחוויה מאוד קשה) ובינתיים טוב לי.

אתמול היה פיצוץ יחסית. (לא אמיתי כזה של בום ועשן ואש וכאלה.) פשוט הבנתי מה המפקדים ה"מקסימים" שלי באמת חושבים עליי,ומי באמת מחשיב את עצמו כחבר שלי בגף.

התפרקתי אחרי שמלא זמן לא יצא לי להתפרק,ובכיתי בכי עמוק ופגוע,שלא ידעתי מתיי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי כך.

האיפור השחור נמרח לי על הפנים,והרגשתי שפשוט נמאס לי מהמקום הזה.

רציתי לחזור לתקופה של לפני הגיוס,רציתי לחזור לחברים שלי,רציתי שהם יהיו לידי ברגעים הקשים האלה שאני עוברת,כמו שהם תמיד היו,צלצלו או היו שם וחיבקו אותי כשהייתי צריכה. אבל הפעם,זה היה אחרת,כי עכשיו,כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר,עושה עבודה שונה,והפעם,הפלאפונים סגורים בשעה שהכי צריך שהם יהיו פתוחים.

כך שמצאתי את עצמי לבד.

למרות ששני חברים שלי מהגף היו איתי,ולא עזבו אותי,הרגשתי שזה לא אותו הדבר.

הרגשתי מרומה והרגשתי אכזבה.

וכל השבוע היה לי מצב רוח טוב,אולי בגלל אותו אחד שעושה לי את ההרגשה הטובה הזו,המבלבלת והשמחה הזו,שעושה לי טוב על הלב בפעם הראשונה,ובחיים לא הרגשתי כך.

ושנאתי אותם כל כך,שנאתי את המקום הזה,ששומעים עליו רק בסיפורים הכי הזויים ולא מאמינים שקיים כזה מקום.

הם הרסו לי את המצב רוח,והם גרמו לי לבכות,והם גרמו לי להבין איך המשפט ש"אין חום ואהבה בצבא" הוא משפט נכון ואיך זה שאומרים לי שיש לי לב גדול ושאני יותר מידי טובה רק דופק אותי ולא מקדם אותי בכלום.

אבל אני לא יכולה אחרת. אני לא יכולה לשנות את עצמי,ואני גם לא רוצה.

כל יום שם זה מלחמת קיום,וקורים שם דברים שבחיים לא חשבתי שאני אחווה,ועד כמה שזה נשמע נורא או מוקצן או ניפוח של פני המציאות,לצערי אני לא יכולה להגיד שזה שקר,אלא שהכל אמיתי.

והמקום הזה שאמור להיות טוב,כי אחרי הכל,עובדים עם אנשים ואנחנו עושים משהו למען מישהו,יכול להיות כ"כ מגעיל ומרחיק,שכל אחד שמגיע אליו רוצה רק להימלט מפניו.

וקשה לי. אני לא יודעת איך אני מצליחה לתפקד כל יום במקום המזוויע הזה.

ואני עדיין צוחקת,מחייכת ומראה שטוב לי,כי עמוק בלב באמת טוב לי,אני אוהבת לבוא כל יום לבסיס שהוא כמו הבית שלי,אני אוהבת לראות חלק מהאנשים ובעיקר את האנשים מהטייסת השכנה או אנשים חדשים שאני מכירה,ואני אוהבת את זה,אני באמת אוהבת את זה,אבל היחס היום יומי,האנשים,האווירה,זה פשוט דבר שאני מנסה בכח לא להישאב לתוכו.

עוד 4 חודשים,אני חושבת,אולי יהיה יותר טוב. שני המכשפים יעזבו,ואולי יהיה קצת סוף טוב לכל סיפור האימה הזה.

בינתיים אני מנסה להחזיק מעמד,ומבולבלת עד מאוד מכל המצב בגף,או מכל מה שהולך בלב שלי.

נקווה שיהיה טוב בסופו של דבר.

טוב לחזור לכאן קצת לפרוק,זה עוזר,שכחתי כמה שזה באמת עוזר.

סופ"ש מקסים לכולם.