חם.
השמיכה מכסה אותי ולמרות שחם לי כמו ביום קיץ לוהט אני עצלה מדי כדי להוריד אותה ממני.
עצלה מדי מכדי לרדת להביא מים.
כ"כ הרבה מחשבות עוברות לי בראש שאני מרגישה שמטוס סילון עבר לי מאוזן לאוזן ובדרך המטיר כל אירוע אפשרי שהייתי רוצה שיתרחש כרגע.
מחשבות שאולי לא צריכות לעבור בראש הקטן, על אסור ומותר, עדיף וכדאי.
ואולי המחשבה על המחשבות האלו היא שגורמת להן לקבל משמעות.
הוא יושב לידי ואני, למרות שאני לא מדברת, זאת אומרת- משתדלת לא להגיד משהו שיסגיר את מטר המחשבות הכביכול אסורות שלי, אבל העיניים.. איך שעיניים מסוגלות לטרוף בתשוקה בלי להשאיר פירורים מסביב. משאירות שטח נקי, זירת "פשע" ללא ראיות.
ואיך שעיניים מסוגלות לשקר. בלי לחשוב פעמיים. או אולי סתם להסתיר חלק מהאמת, זה בכלל לא שקר בעיניי העיניים האלו.
ומבט בולע את המבט האחר כאילו מעניק משמעות חדשה לכל המילים שאי פעם נאמרו, ואלו שלא יאמרו לעולם.
תחזיקי את האוויר חזק בבטן, עד שיכאב. את אוהבת לסבול.
ואז, בבת אחת, תשחררי אותו, יחד עם כל העבר, כל מה שמפריע לך. תשתחררי ממנו.
רוצי איתו כמו עפיפון חסר כל צבע, רוצי חזק עד שיקבל תנופה ויגיע לשיאים שלא ידעת. לשפלים שלא הכרת.
ואז התירי את החוט. תפלי אחורה ותצפי בו נעלם ממך. כ-לא היה קשור אלייך מאז ומעולם.
תדהיי יחד איתו, בזה את מומחית. תני לעצמך פעם אחת להיות, בלי לחשוב על כל השאר ועל הסיכונים הכרוכים בזה.
תני לעצמך פעם אחת לאבד שליטה ולעוף למקום אחר.
צבוע בצבעים שאולי הספיקו לדהות כי את ממאנת להגיע למקומות שאולי בכלל לא קיימים.
אולי דמיינת את הכל.
אולי דמיינת ואין דבר שמעכב אותך,או אתכם...
ושניכם רוצים את זה באותה המידה. יד נוגעת ברגל, סנטר בכתף והרמיזות הפנימיות נזרקות לחלל המוזיקה המתנגנת. ודממה.
דבר לא באמת נאמר.
והדלת נטרקת לך בפנים. תעזבי את הכל בחוץ וכנסי מחדש עם חיוך, כמו שרק את יודעת לזייף.
את מתנהגת כאילו התחושות לא שם. זורקת את האחריות על מה שיקרה לגורל. שומדבר כבר לא תלוי בך.
ובסופו של יום, את עושה כל מה שאומרים לך,
'רק בשביל לקבל חיבוק.'
(את תוהה עם עצמך, האם זה אומר שאת מחכה שהוא יגיד לך מה אפשר לעשות...)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
