אין רגע שקט. הקלישאות הופכות למציאות כשאני מתחננת לעצור את המחשבות כי הן מכאיבות לי מדי, העצב פה חונק הכל, קמה עצובה והולכת לישון עצובה. מתוך אזור הדמדומים שבין ערות לשינה אני נופלת, אני מפרפרת, אני בועטת באוויר... בלי שום שליטה על התנועות שגופי מייצר. אין לי נחמה בין האנשים, אין לי נחמה כלל. כולי אומללות, ממעטת להתבונן בדמות הפתטית שניבטת אלי מן המראה.
"יפה שלי" מוציא לי את החשק לטפח, כי כינויי שייכות שכיחים מדי הפכו אותי לציבורית.
מאסתי בשמיעת וידויי אהבה תפלים, לא קשה להבין. אני עוד שלו, אני עוד אוהבת אותו.
למרות שאנחנו לא ביחד, למרות שאנחנו עם אחרים, למרות שהפצע פעור: אני אוהבת, בלי בושה ובלי ספקות.
הוא במחשבותיי, בחלומותיי, בתשוקה הבוערת. כל נשימה שלי אומרת געגועים וגדמי אצבעות מנסים לגרד ממני כאב, כאב רב כאב חד כאב עמום וכאב מר. כאב של ריחוק ומרחק. אישוניי מזוגגים בסימני שאלה, תתעשתי. אין לך על מה לתהות: הוא עם אחרת עכשיו. הוא לא רוצה בך, אילולא זה היה המצב הרי היה בא. קולך נשמע ולא נענה, מתענה
מנסה להעביר את הקונפליקט במילים ברורות אך הן מתנגשות אחת בשנייה, והן ימשיכו להיאבק בי- לא משנה איך אציב אותן ומה אשנה. אם הייתה לי דרך לפתור אותו לבד הייתי עושה זאת, לפרום קשרים סבוכים בשרוכים ארוכים מוכתמים בוץ ואבק. אין דרך אבל אני ממשיכה לחפש. ובמרחבי אוויר מחניקים, בלילות כבדים, בצהרי היום, ברחובות,
אני רוקדת.
סופו של עידן, שחובו בתוכו כ"כ הרבה סודות, שכבר לא יתגלו לעולם.
(: