אני לא יודעת מה כאב לי יותר: לראות אותה בוכה או לראות את הסיבה האחרונה שלי להאמין באהבה מתנפצת מול עייני?
אני אומרת הרבה דברים חכמים וסותרת אותם כשהם נוגעים אליי.
לדוגמא,
אני אומרת תמיד לחברות שמה שהבן זוג שלהן עשה לאקסיות שלו הוא יכול באותה קלות לעשות גם להן, או לחילופין, מה שהוא כבר עשה להן בעבר- בטוח יחזור שנית.
אבל עד כמה זה תקף לגבי?
אני, שלא ממש יודעת להגיד לא, שנאמנות היא לא מילת המפתח שלה,
האם אני באמת יכולה לתת סיבה לסמוך עליי?
לפעמים אנחנו כל כך רוצים לאהוב שאנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו אוהבים.
כולם רוצים לאהוב,
אז מתי נדע מתי אנחנו אוהבים ונאהבים באמת?
איך נדע להבדיל בין אהבה לאדם עצמו לבין אהבה לפעולה הזאת- "לאהוב"?
ומזה בכלל לאהוב?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
