Lying Is The Most Fun A Girl Can Have

כאילו אף פעם לא הפסקנו לדבר, ממשיכים בדיוק מאיפה שהפסקנו,

אני נזכרת למה כל כך אהבתי אותך, משהו שקצת שכחתי עם הזמן.

אי אפשר להגיד שלא התגעגעתי אליך. (:

ואתה וויתרת עליי עוד לפני שיצאנו למלחמה.
אתה שוחר שלום או שפשוט לא הייתי פרס ששווה את זה.
איתי לא תביא שלום כנראה.
אולי עם אחרת
אולי עד אז זה יכאב קצת פחות.
רק קצת,
זה מספיק, מבטיחה.

לפעמים, בלי לשים לב, למילים יש כוח הרבה יותר גדול מכוונת התחילה.
וכשאני נכנסת לרכב של ההוא בערב הוא מסתכל עליי ומחייך, "את מפתיעה אותי כל פעם מחדש" הוא אומר,

ואני לא מבינה במה מדובר והוא עונה ש... "את מדהימה."
וזה מה שאני רוצה, גבר שכשיראה אותי יוצאת לכיוונו יחייך.
אני לא מצליחה לזכור בבהירות את החיוך שלך.

אבל שלא תחשוב לרגע שרע לי, כן?
זה דיי נחמד לשבת בפאבים ולתהות על העתיד,

לחייך לבחור בפינת המועדון שבוהה בי כבר רבע שעה.
זו הייתי אני יותר מהכל ואז הייתי איתך ונהייתי אנחנו

ונהייתי אתה
ונהייתי כלום.
נשארתי חלולה לגמרי.
תביא שק של צמר גפן, תמלא אותי, את החללים הפעורים והפינות הקטנות
זה ירגיש בסדר, זה יהיה נעים
צמר גפן לא נשבר בסערות.

ואני עוד חשבתי פעם שאתה מכיר אותי.
שיקרתי לכולם שאתה החבר הכי טוב,
שאתה המזח שלי,
ויש שם למעלה מגדלור שאני אדע תמיד את הדרך הביתה.
אבל כל-כך הרבה זמן שאתה חשוך.
שכחת להחליף נורה?

- "אז תלכי אליו"

- "זה בדיוק מה שאני עושה"

וככה הפנתי את הגב למה שיכול לשמש כאושר לטובת עולם שבניתי לעצמי.

ואם להיות כנה, הייתי עושה את זה שוב, שוב ושוב.

לפעמים גם אני לא מבינה את עצמי.

שלא כמו כל בן אדם רגיל במצבי, אני כמעט ואהבתי את הריבים האלה. אהבתי את הטונים העולים כמעט לצעקות, אהבתי את הרגשת החום שהציפה אותי ברגע שהוא הגיע לנקודת הרתיחה שלי, אבל יותר מכל אהבתי את רגעי היאוש, כשהייתי מסובבת את גבי אליו ופונה ללכת, ואילו הוא בתגובה היה תופס אותי בידי ומושך אותי חזרה אליו.

הייתי מתנגדת ומנסה להמשיך ו"לברוח" ממנו, ובסתר הייתי מחייכת לעצמי כי ידעתי שהוא לא ישאר חייב והניסיון השני שלו לעקב אותי לא יאחר לבוא.

הייתי משחררת את ידי מאחיזתו בתנועה כמעט אלימה, ואילו הוא לא היה מוותר, כמו שרבים אחרים כן וויתרו, הוא היה נצמד אליי מאחורה בחיבוק מוחץ ומונע ממני לנוע אל עבר הדלת. 

הייתי משעינה את ראשי לאחור ומניחה יד על אחת מידיו וביד שניה ליטפתי את העורף שלו.

הייתי יכולה להרגיש אותו מחייך.

כמה חבל שדווקא כשבחרתי להפסיק להפנות אליו את הגב ולהסתובב אליו עם הפנים, הוא כבר לא היה שם.

אז בזה זה נגמר. מסתבר.