אני ילדה קטנה ומטומטמת שצריכה להתבגר דחוף.
וביינתים, על הדרך, אני צריכה הרבה סבלנות, הבנה ואף אולי קצת אהבה.
אפשר?
ואפשר לתת לי לפעול לפי הבחירות שלי ולהפסיק להגיד לי כמה טיפשה אני?
אז אני טועה, אני רוצה לטעות, כדי שיכאב לי ואני אלמד את הלקח. הרי הדרך ההכי טובה להתבגר היא ללמוד לקחים לא?
ואפשר להפסיק להתייחס אליי כמו אל ילד קטן ואבוד,
ופשוט לתת לי להיות עצמי, עם השטויות שלי, עם הדברים שלי,
עם עצמי, יפה לכם שעברתם את זה, עכשיו תורי,
אל תקחו את זה ממני.
ולמען האמת, נכון להרגע,
אני לא רוצה להתבגר.
אני לא רוצה לשנות את ההרגלים שלי.
אני לא רוצה לשנות את האורח חיים שלי.
אני לא רוצה לשנות ולהשתנות.
אז אני אשאר אני, גם אם זה לא דבר חיובי במיוחד, ואתה תמשיך להגיד שאני "ילדה קטנה שפועלת לפי דחפים". (ובין השורות "אני אוהב אותך".)
המצב שלי די טוב הייתי אומרת.
אז שוב פעם התאכזבתי.
שוב פעם העלתי את רף הציפיות שלי למעלה מידי,
בכדי שאפחד לא יוכל להגיע אליו,
ואז תהיה לי אופציה חלומית לרחם על עצמי.
אבל באמת שהפעם זה היה בתמימות,
באמת חשבתי שאחרי כ"כ הרבה אכזבות בחיים,
אתה כבר נהיה חסין להרגשה הזו.
אחרי כ"כ הרבה ציפיות שהתנצפו,
אתה לומד להסיק את המסקנות הנכונות,
ונמנע מלהגיע למצב הזה שוב.
אבל אצלי זה לא ככה,
אני מרימה הכל להנחתה.
אני פותחת את כל הקלפים על השולחן
וטורפים לי את כולם בחזרה.
חשבתי שעבדתי על התכונה הזו שלי.
מסתבר שכמו כל דבר בזמן האחרון,
גם זה מתברר כשקר.
כבר כל השבוע האחרון היה לי צורך מטורף לבכות,
אז סוף סוף זה יצא.
ולא,
זה לא מרגיש יותר טוב בכלל.
(שבוע יומהולדת הא? פח, הצחקתם אותי.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
