פתאום תפסתי כמה לא יכולתי לתפקד בתור משהו אחר, וזה לא שאני נמצאת פה רק כי אף אחד לא הצליח לעצור אותי בכוח.
אולי הסיפור מסתיים בעצם כאן בדיוק בנקודה הזאת. כשהמסך מתכהה והשחקנים נעלמים מאחורי המילים האחרונות שמהדהדות שם איפשהו בחלל, וכולם לוחצים ידיים ומדברים על הפרק הבא..
אין לי מושג על מה להצביע בדיוק אבל יש כאן נקודת מפנה מעוותת כלשהי, ויצא לי קצת לחשוב על זה.
אני לא יודעת אם אי פעם שנאתי את עצמי, שנאה מכוונת. ויש לי קצת חיבה מוגזמת לכל הרגשות ההתמוטטות האחרונות שבאות עלי בצרורות, שבועות וחודשים, וזה לא שעשיתי כל מה שאני יכולה למנוע אותם. קצת שותפה לפשע, קצת מפגרת ובעיקר עיניים נוצצות לטוב ולרע, על שאני יודעת לגרום לעצמי סבל.
משאלה מטומטמת הייתה יכולה להיות עכשיו קצת יותר קרבה, או קשר קצת יותר רציני איתו [כן, בטח.]
אבל כמו דפוס שחוזר אחריו מדויק, עצוב וכמעט יפה, כמובן שאחרי שארגיש בנוח אני אברח.
למה אתה לא מציל אותי מעצמי?
למה אתה לא מציל אותי מעצמי יותר?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
