- "אז תלכי אליו"
- "זה בדיוק מה שאני עושה"
וככה הפנתי את הגב למה שיכול לשמש כאושר לטובת עולם שבניתי לעצמי.
ואם להיות כנה, הייתי עושה את זה שוב, שוב ושוב.
לפעמים גם אני לא מבינה את עצמי.
שלא כמו כל בן אדם רגיל במצבי, אני כמעט ואהבתי את הריבים האלה. אהבתי את הטונים העולים כמעט לצעקות, אהבתי את הרגשת החום שהציפה אותי ברגע שהוא הגיע לנקודת הרתיחה שלי, אבל יותר מכל אהבתי את רגעי היאוש, כשהייתי מסובבת את גבי אליו ופונה ללכת, ואילו הוא בתגובה היה תופס אותי בידי ומושך אותי חזרה אליו.
הייתי מתנגדת ומנסה להמשיך ו"לברוח" ממנו, ובסתר הייתי מחייכת לעצמי כי ידעתי שהוא לא ישאר חייב והניסיון השני שלו לעקב אותי לא יאחר לבוא.
הייתי משחררת את ידי מאחיזתו בתנועה כמעט אלימה, ואילו הוא לא היה מוותר, כמו שרבים אחרים כן וויתרו, הוא היה נצמד אליי מאחורה בחיבוק מוחץ ומונע ממני לנוע אל עבר הדלת.
הייתי משעינה את ראשי לאחור ומניחה יד על אחת מידיו וביד שניה ליטפתי את העורף שלו.
הייתי יכולה להרגיש אותו מחייך.
כמה חבל שדווקא כשבחרתי להפסיק להפנות אליו את הגב ולהסתובב אליו עם הפנים, הוא כבר לא היה שם.
אז בזה זה נגמר. מסתבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
