מקרים כאלה מזכירים לי כמה לא כשירה אני,
דוגמת מופת לחוסר התיאום בין הרגש לבין איך שאני מבטאת אותו.
לא רציתי לצעוק, אבל צרחתי עד שנהייתי צרודה.
לא רציתי לבכות, אבל יללתי כמו ילדה קטנה.
לא רציתי להקשיב, אבל לא הייתה לי אופציה אחרת.
לא רציתי להבין גם, אבל אתה פשוט יודע להסביר לי בלי מילים.
טוב שיש רצון הא?
הגעתי למסקנה שקשה לי לעמוד בהסכמים שלי עם עצמי,
ואיכשהו, אני מוצאת את עצמי שוב מעורבת רגשית .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
