את מדברת כל כך הרבה, ואפחד לא רואה שאת בעצם שותקת.
אומרת כל כך הרבה מילים בדקה, ובעצם לא אומרת דבר.
מתי יהיה לך האומץ לקום, להגיד, להעיז?
תמצאי את האומץ הזה, ותוכלי לעמוד אל מול הדברים הפשוטים.
הם לא רוצים שתלמדי ותדעי, הם לא רוצים שתחשבי לבד.
הם לא רוצים שתספרי את מה שאת יודעת.
הם אומרים לך להיות בשקט, ואת שותקת.
וכשאת שותקת, העולם שותק איתך.
אף אחד לא יודע, אף אחד גם לא יידע.
הם לא יוכלו לנחש, אלא אם תשברי את השתיקה הממושכת שרודפת אותך כל חייך.
הם אפילו לא יודעים שאת שותקת!
הם לא מבינים שבין כל המילים, את מנסה להגיד דברים אחרים, גדולים בהרבה, חשובים יותר,
אבל את שותקת, ואומרת שטויות.
את מתפלאת ולא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שאף אחד לא שם לב,
אבל זאת, זאת המציאות, ואין מה לעשות כנגדה.
את הרי לא תזעקי את האמת בקול, את לא תעשי כלום.
אין לך את האומץ הדרוש לזה, אין לך את הסבלנות, אבל יש לך את הרצון.
וכשיש את הרצון הזה, שבוער בך, את צריכה לעבוד קשה בשביל להגשים אותו.
אין יותר לשבת ולהתבונן מהצד.
את לא אומרת כלום, אבל את לא רוצה שהם יידעו.
אל תשקרי לי, את יודעת שעליי את לא יכולה לעבוד.
את יכולה לנסות כמובן, אני לא אמנע בעדך, ואולי בסופו של דבר את גם תאמיני לעצמך,
אבל אני יודעת שזה שקר.
כולם יחשבו שאין לך מה להגיד, את עצמך את משכנעת שאין לך מה להגיד,
אבל זאת, זאת רק אשליה.
אשליות נעלמות, את יודעת. הן לא יכולות להשאר לנצח.
בסוף יבוא מישהו, ופוף, ינפץ לך את האשליה, ועם מה תשארי אז?
את לא תדעי מה לעשות, את תעמדי אובדת עצות, לא יודעת לאן לפנות.
ואם תדעי? את תפחדי.
אחרי הכל, יש לך ממה לפחד.
אבל תדעי לך, שיש אנשים שיעמדו לצידך, יגנו עלייך ויחזיקו לך את היד.
אבל כל אלה שמסביב?
הם, הם לא יראו שאת שותקת, הם לא ישימו לב.
הם יחשבו שאת מדברת הרבה, יקחו את המילים כמובן מאליו, ואף אחד לא יפקפק.
אפילו את לא טורחת לבדוק פעמיים.
כשאת שותקת, את צועקת בקול, וכולם מתעלמים.
הצעקה שלך, היא השתיקה הכי חזקה שיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
