בית, יותר נכון ארמון, על שפת הים.
מ4 בלילה עד 8 בבוקר,
לראות את השמיים מתבהרים לאט לאט
כי נמאס להם לראות שחור.
העננים שמעל הים עדיין אפורים.
להתמלא מרעש הגלים,
מהים הענק שרק מחכה שיגעו בו.
להשאר רגועה גם כשהיתושים חוררו לגמריי את הרגליים.
להקשיב, להתאהב בשקט,
להתאהב בחיים.
שקיות מתחת לעיניים ועייפות כבדה
אך עם זאת הרצון להשאר ערה
ולהמשיך להתאהב בזה.
לחכות בשקיקה לשמש שתחמם את הרוח הקרירה
שמגיעה מהגיגית הענקית שלא מפסיקה לעניין אותך לרגע,
המים המלוחים האלה, מלאי החיים.
עם הסיגריה ביד האחת,
והוודקה רדבול בשניה,
עוד לא נגמר
וכבר להתגעגע לפלא הזה שרובנו לא מעריכים מספיק.
ציפורים שנהנות מהשקט מצייצות מעל הים
שגובר על כל רעש, גם עליהן.
לבד, הכי קרוב לבד.
[לא יכולה לנתק, עד שאשמע את הצלצול האחרון.
עד שאהיה בטוחה שאתה ישן, או סתם לא בא לך לענות לי.
בודד בלעדיך. מרגיש ריק מדי, חסר.
אני יודעת שכשתבוא אני בטח אחבק אותך המון ולא אצליח להוריד את העיניים ממך (כמו תמיד).
אני צריכה אותך הלילה. צריכה שתהיה פה ותשיר לי שירים עצובים ותחייך אליי.
תדליק בי אור, בבקשה..]
[עוד 9 ימים לחופש. עוד לא מסוגלת לעכל.]