איך זה שתמיד עם השעות הקטנות של הלילה, באה המלנכוליה, לחנוק אותי, לא להניח לי לשמוח בחלקי..?
המלנכוליה כורתת ברית נחושה עם החששות האינסופיות, החוסר בטחון עצמי שנגלה לו לאחרונה, הדיכדוך התמידי שדואג להזכיר לי תמיד שהמקום הזה עדיין מסריח והחיים הם עדיין רצף של בדיחות קרש גרועות.
אני כ"כ רוצה אותו. כ"כ.
איך זה קרה?
אני מרגישה כמו ילדה קטנה, טיפשה ומאוהבת. מאוהבת...? לא.. לא.
ובכל זאת..
נזכרת בדברים הקטנים וכל הביפנוכו יוצא לו בואלס מטורלל.
ואני לא יכולה שלא לתת לחששות המעיקות האלה להשתלט עליי...
והאמת..
האמת, אין לי כוח ואין לי רצון לאבד עוד אחד.
המירוץ הזה של המערכות יחסים, היזיזים, הקראשים האקראים מתיש, סוחט.
אני לא בנויה לזה, אני צריכה יציבות, אני צריכה את הבנאדם האחד שלי,
שיהיה שלי... לתמיד.
וכל התעסקות בדברים התפלים, השטחיים האלה,
רק כדי לצוף, להשאיר את הראש מעל למים, לא לטבוע, לא להעלם בתהום...
איך קרה שהתבלבלתי כ"כ?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
