ואיך שתמיד המילים שלך גורמות לי לבכות.
אתה רק מדבר ואני כבר מרגישה סרחורות,
והדמעות עומדות בעיניים, ואז אתה שותק.
ואני נאלמת בתוכי ושמה על עצמי עוד שכבה של ריקנות.
לפעמים אני רק רוצה לרוץ אליך בצרחות של אושר.
כי איתך, בכל פעם שאני רואה אותך, אני מרגישה כאילו
לא ראיתי אותך מיליון שנה (לפחות).
תמיד נמצא אצלי אותו געגוע ישן שאני לא מסוגלת בלעדיו.
תמיד אחכה לך, גם אם נעזוב אחר את השני עשרות פעמים.
[לפעמים אני שונאת את מי שנהפכתי להיות;
את הבגדים הכהים, הסיגריות והסמים.
את המוזיקה הרועשת והסיוטים.
את הנדודי שינה והכעסים בבוקר.
את היצר להרוג ולא לשכוח ולא לסלוח.
את החפץ שאני ועצם זה שאני משדרת מיניות.
את השתיקה.
את העובדה שנתתי לו, נתתי לו להרוג אותי בכזאת קלות.
כי כזאת אני. כל-כך קלה, כל-כך חלשה.
את העיניים האדומות שלי והצלקות על הידיים.
את העבר והמחנק הנפשי.]
מסיבה כלשהי, אתה עושה לי טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
