אני באמת לא יכולה להתחיל פוסט חדש, בלי להודות על כל התמיכה שלכם בכמה פוסטים הקודמים (ובכלל!). זה ממש לא מובן לי מאליו. אנשים שבחיים לא חשבתי שיעזבו עזבו, ואתם עדיין איתי כאן, ואני כל כך מעריכה את זה ומודה לכם על זה. כבר לא נשארו לי מילים עוד. מי שנמצא פה כל השנים האלה שעברו, מי שנמצא פה מהשנה האחרונה או החודש האחרון או הפאקינג "כולה" פוסט האחרון, מי ש"סתם" עשה פה גיחה חד פעמית. זה ממש לא סתם בעיניי, ואף אחד מהמגיבים הוא לא "רק" מגיב. אלה תגובות שאני מתכוונת לקרוא שוב ושוב אם וכשאצטרך, ואני יודעת שאצטרך, כי אני לא גיבורת על, ממש לא. לקחתם זמן מזמנכם (חצי דקה או חמש דקות, פחות משנה) והקדשתם לי אותו כדי לכתוב לי כמה מילים, וזה המון. ככה שאין פה סתם ואין פה רק ואין פה כולה, ואני אסירת תודה. באמת.
לא היה קל בכלל לחטט בפצעים פתוחים וכל כך עמוקים, אתם יודעים הרי שתמיד אעדיף לשים תמונות של אווה ומכוניות ופארודיות מטומטמות במקום זה. אני פשוט לא סובלת להתעסק בחרא הזה, כאילו בשביל מה לדוש בזה כשאני כבר חיה את זה מספיק ממילא? ואולי זו הזדמנות לציין את זה שהאמת היא שהסרטון השני נוצר לגמרי בטעות חח, ישבתי וכתבתי טיוטה לסיבות "למה הפרעות אכילה זה חרא" כשאיכשהו המוח שלי שכאמור שונא להתעסק בדברים שליליים, גלש לו והתחיל לכתוב סיבות "למה להחלים מהפרעות אכילה", ובאמצע של הכל פתאום קלטתי מה אני עושה ואני כזה "רגע... דה פאק אמ איי דואינ'... הו וול, נראה לי שאני צריכה שתי טיוטות לשני סרטונים" חח :)
אני יודעת שלא עברתי את כל זה לחינם, אני לא עוברת את זה לשווא. אני יודעת שעוד יצא מזה משהו טוב. אני אקח את זה לשם בכל הכח, בכל הכח שיש לי. ואני יודעת שיש, אוהו..... כמה אני יודעת שיש. תזכרו תמיד כמה גם בכם/ן יש, ובלי להתייאש אף פעם.
אז... תודה... תודה שהוספתם לי פתק בצנצנת.
כן, היא מתמלאת לה לאיטה. מניחה ש-15 פתקים מאז ה-1.6.13 עלולים להראות כמעט, אבל לדעתי זה ממש הרבה. ואולי זו עוד הזדמנות מצוינת להמליץ על צנצנת שמחה כזו, הקיום שלה באמת עושה לי טוב, ואני מקווה שגם לכם היא תוכל להועיל. אם עשיתם ובא לכם להראות לי, כבר אמרתי כמה משמחות אותי התמונות שלכם, ולא אכפת לי להזכיר זאת שוב ;)
On another note...
ב-2007 נקרעתי מהתמונה הזו, 6 שנים אחרי אני נתקלת בשדרוג קורע אפילו יותר:
לא הפסקתי לצחוק, אלוהים. וזה שהרצועה של הכלבלב לא מחוברת לשום מקום רק הוסיף לי חח.
נשבעת שלרגע חשבתי שזו סינדי לאופר.
ולא משנה כמה אני מנסה להסתכל על התמונה הזו ולחשוב "וואי נכון, זה כל כך מרגיע, איך בא לי להיות שם עכשיו אמאל'ה", כל מה שעולה לי לראש זה חרקים וזוחלים ושאר זוועות ואני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי שניה אחת שם למרות שזה נראה מפתה והלוואי ויכולתי 
ממש הזכיר לי את הנדנדות האלה מצמיגים, ואיך פעם ראיתי אחת באמצע שום מקום ואני כזה רצה אליה בקריאות אושר "נדנדההה!!!1" וכעבור רבע דקה רצתי משם באותה מהירות בדיוק בצרחות אימה "קורי עכביש!!!!!". גם הצטברו שם מים ואני עד היום משכנעת את עצמי שזה סתם מהגשם אפילו שזה בכלל היה קיץ רק כי אני לא רוצה לדעת מה עוד ה'מים' האלה יכלו להיות 
well hello there captain obvious, מה אתה אומר... והיום בחדשות: המפתח לבריאות הוא שתהיה בריא.
תמונות אחרונות של אווה, ואני עדיין לא מאמינה שהן עדכניות. ככה היא נראתה כשהתאהבתי בה בול, זה מטורף. ברור שהיא 'התבגרה' (אממ עברו איזה 10+ שנים, D'uh) אבל איכשהו משהו בתמונות האלה מרגיש כמו פעם, ועל הצד הטוב ביותר. איזה הלם.
ב- The Edit החדש.
אין דברים כמוה ולא יהיו.
* * * * *
ewwwww... מקווה שהוא לא הדביק את החלב שלי בקוקוסיוּת שלו, גאד. the horror.
פורים 24/7, 365/365. קטנה שלי. אפילו שתפסת לי את המקום של המגבת על הכסא. כל עוד כיף לך.
ואין לי את התמונה הזו ביותר creepy, אבל נו, אוקטובר נפתח אז האלווין שמח!
♥ !Love you so much
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Vanity Insanity