השבוע הוספתי עוד שני שמות לרשימה הקטנה אך המתארכת לאיטה של בסיסים בהם ביקרתי.
ביום ראשון נסעתי ליחש"ם (יחידת חימוש מרחבית) צפון.
לכל אלה מכם שאינם למודי ניסיון רב בתחבורה הציבורית הבינעירונית במדינה החביבה שלנו, אני אקדים כמה מילים. ביום ראשון, אלא אם יש לכם (המון) מזל, סביר להניח שכל רכבת או אוטובוס שתתפסו בשעות הבוקר (הכוונה היא בין שש וחצי לתשע) יהיו עמוסים לעייפה. אני, בתור חיפאית שצריכה להגיע לקריה כל בוקר בשמונה וחצי, לוקחת, בימים כתיקונם, את הרכבת העמוסה ביותר- הישירה של שבע עשרים וארבע. ביום ראשון, כמובן, אני מוותרת על החוויה מתוך רצון עז לשמור על שלמות ותקינות איברי עד הגעתי למשרד, ונוסעת ברכבת אחרת. מכאן ברורה בודאי השמחה שלי כשהבנתי שאני עומדת לא לנסוע ברכבת לתל אביב ביום ראשון.
דא עקא, שהיה עלי לעלות על אוטובוס הנוסע לכיוון טבריה. אוטובוס זה היה אמור להגיע בחמישה לשמונה, וזה שאחריו בשמונה וחצי. אני, כהרגלתי, לקחתי מקדם ביטחון עצום (שהתברר בדיעבד כמיותר, אבל לא משנה) ותכננתי לקחת את האוטובוס של חמישה לשמונה. רק שהאחרון פשוט לא הגיע.
אני לא מדברת על איחור קטן, גם לא על איחור גדול; אני מדברת על אוטובוס שפשוט לא מופיע. מבלי שמנהלי התחנה יודיעו, מבלי שהם (חס ושלום) יטרחו להתנצל, מבלי (איזו דרישה מוגזמת!) שהם יסבירו מה קרה, וכמובן, מבלי שהם יוציאו אוטובוס אחר במקום. האוטובוס של שמונה וחצי הגיע אחרי שחיכיתי בתחנה יותר מחמישים דקות (כי, באופן טבעי, גם הוא דפק כניסה באיחור קל), עליתי עליו, הגעתי בזמן, המפקדת שלי אספה אותי ונסענו לכיוון היחש"ם.
ביחש"ם העבירה המפקדת שלי, ביחד עם היועצת הארגונית שלו, שיחות חתך לבנות העוסקות במקצועות טכניים, ואני רשמתי ותיעדתי את מה שנאמר. היה, למען האמת, ממש כיף, נהניתי מאוד, שמעתי דברים מאוד מעניינים והרגשתי עוד יותר בת מזל מכפי שאני מרגישה בימים כתיקונם. זאת למרות כאבים בלתי נמנעים במפרקי הידיים.
ביום שני ערכתי את התמליל, וכשלקראת סוף היום הודעתי למפקדת שלי ששלחתי לה אותו, היא (או לפחות העמידה פנים באופן מאוד משכנע) הופתעה מאוד. ביום שלישי, כשהיא קראה אותו ועברה עליו, היא היתה מרוצה מאוד וגם הפגינה את זה, מה שגרם לי להיות גאה מאוד בעצמי.
הרבה אנשים יכולים לחשוב שהתפקיד שלי הוא סתם תפקיד פקידותי; שאני לא עושה משהו באמת חשוב, אפילו שאני מעט מיותרת. יש לי מספיק חברים במודיעין שההתנשאות שלהם מעלי, גם אם היא מרומזת וגם אם הם ינסו להסתיר אותה, אינה מוטלת בספק ואינה משתמעת לשני פנים. הרי הם תומכי לחימה ואני רק חיילת עורפית רגילה; המידע שאני מתעסקת בו הוא רק סודי אישי ולא סודי ביותר כמו שלהם. הרי גם אם יפלט לי איזה מידע אישי ורגיש- בעיניהם אין בזה שום נזק, זו לא פגיעה בבטחון של אף אחד. אני פוגעת אולי בפרטים, אבל אני לא פוגעת במערכת הכוללנית.
אבל המפקדת שלי, ביום שלישי, גרמה לי להבין כמה באמת התפקיד הזה חשוב. היא הסבירה לי שבלי תמליל טוב כמו שהכנתי, לא אוכל להפיק דו"ח מספיק טוב ומפורט. מבלי דו"ח מספיק טוב- איך ניתן יהיה ללמוד משהו מהשיחות, איך ניתן יהיה להסיק מסקנות ולהגיע לכדי המלצות? והמלצות יכולות להיות גם לדברים שדורשים הבנייה לטווח הארוך, אבל גם דברים קונקרטיים שניתן לטפל בהם מבלי בעיה, אם רק יתערב גורם שמישהו באמת מקשיב לו במערכת. החיילות האלה לא תמיד מודעות לזה שעליהן להתלונן, וגם אם הן יתלוננו- לא תמיד יטרחו להאזין להן וליישם את מה שהן אומרות (ורק לצרכי הבהרה- אני ממש לא מתכוונת כרגע לנושאים של הטרדות מיניות, עניינים שהם כואבים מאוד בפני עצמם). אז אני בעצם יכולה להשפיע על שירותן של המון חיילות! גם לטווח הקצר, גם לחיילות שיבואו אחריהן, וגם לשפר את התהליכים שקשורים בשילוב החיילות האלה בתפקידים שהן עושות. אז שיקום מי שיאמר שהתפקיד שלי לא חשוב. שיקום ויגיד שאני רק פקידה. (ובהקשר לזה אתנחתא קומית קלה: "אני נראית למישהו כמו מאבטחת מתקנים? אני חכמה! יש לי יחפ"צון!")
ביום רביעי, לעומת זאת, נסעתי לטכני. בטכני הכוונה היא לבית הספר הטכני של ח"א, מה שהתפרש כ-א. יום קרוב לבית, קימה מאוחרת יחסית (היה עלי להגיע למקום המפגש עם המפקדת בשעה יחסית מאוחרת שאפשרה לי לקום בשמונה וחצי) ו-ב. ביקור בבסיס של ח"א, משהו שציפיתי לראות. הייתי אמורה גם לאכול בחדר האוכל שבבסיס, אך למרבה הצער זה לא קרה בשל שיבוש מסוים בלו"ז.
כולם אומרים שעדיף להיות בח"א, כי התנאים שם פשוט הרבה יותר טובים מאשר בחיל הירוק. אני רציתי להשאר ירוקה מהרגע הראשון, אולם בנות רבות היו מעוניינות להשתבץ לח"א. המחשבה על חדרי אוכל משובחים, בסיסים קסומים עם בתי קולנוע, מועדוניות מרשימות, בריכות שחייה וסיכות כומתה מבריקות וכסופות, סינוורה את עיניהן של רבות מעמיתותי לקורס. אני, בחורה מפוכחת ולמודת שמועות, ידעתי מה המשמעות האמיתית של חיל האויר- טחינה. טחינה טחינה טחינה. ואני לא מתכוונת לנוזל האפרפר שנהוג להשתמש בו כאשר אוכלים פלאפל. אני מתכוונת להרבה תורנויות: הרבה מטבחים והרבה שמירות.
כשהגעתי לקריה ידעתי שצדקתי. בתור ירוקה אני עושה כל חודש שלוש תורנויות. לעומת זאת, בנות של ח"א מגיעות לעיתים לחמש ולשש תורנויות בחודש. בכל זאת, הסתקרנתי לראות איך נראים החיים בתוך בסיס של ח"א. לצערי הרב לא יצא לי לראות הרבה מהטכני, אולם ראיתי מסלול נחיתה למטוסים בזמן שימוש וגיליתי שאכן יש בו שקמית מפוארת ועצומה. כל השאר נראה לי בערך אותו דבר (להוציא, כמובן, העובדה שהיינו ליד הצ'ק פוסט, המקום הנורא בצפון. אבוי לנחיריים שכך מריחים).
להתראות לכם! סופ"ש נפלא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
