בא לי להוציא הכל החוצה. את כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מרגישה, כל מה שמסתובב לו בראש.
לצעוק, לצרוח, לחלוק, לשתף, לספר, לשלוף, ולהקיא.
בא לי להגיד הכל בלי להימנע מכלום, בלי לחשוש מתגובות שיגיעו, בלי לפחד מלפגוע.
לעלות הכל לכתב, לרשום הכל, בלי שאף אחד אחר כך ידבר איתי על זה.
נמאס לי לרשום רק חלקים קטנים מעצמי, נמאס לי לא להגיד את כל האמת שקיימת לה בפנים
חלקיי משפטים, חלקיי אמת, חלקיי אני.
אני רוצה להגיד הכל, את כל מה שאני חושבת, את כל מה שאני באמת באמת מרגישה.
אני שונאת את העובדה שאני תמיד חושבת על אחרים במקום לחשוב קצת על עצמי
אני חייבת לשנות את זה, אני חייבת להתייחס לעצמי קצת יותר.
להתרכז בי, אך ורק בי.
אני רוצה לעשות דברים בלי לחשוב פעמיים, להתחיל לפעול על פי הלב ולא על פי הראש.
והכי חשוב, אני רוצה להפסיק להצטער על דברים שאני עושה. הרי אחרי הכל אי אפשר לשקר, הדברים האלה עושים לי טוב.
בא לי לצעוק לכולם מה אני מרגישה. נמאס לי לפחד מהרגשות האמיתיים שלי, לא רוצה להדחיק ולדחוף אותם לצד.
רוצה שכולם ידעו. אני חייבת להתמודד עם זה.
אם אחרי כל כך הרבה זמן זה עדין מרגיש לי אותו הדבר, כנראה שזה מה שאני צריכה להרגיש.
אני שמחה שסוף סוף אמרתי את כל האמת בשלמותה, הוצאתי הכל מתוכי.
בלי להתחרט אחר כך, בלי לבכות אחר כך.
רק להרגיש הכי טוב שאפשר. (מלבד הכאב ההוא שעוד צובט את הלב).
ואיך בא לי שהכל יהיה כמו אז, כמו בתקופה ההיא שהייתה וחלפה, להחזיר כל פרט ופרט לקדמותו.
עם אותה תמימות, אותה ילדותיות, אותו אושר, אותה אהבה.
אבל הפעם להבדיל מאז הייתי משנה את מה שכבר באותו זמן היה צריך להשתנות.
אני מוכנה לתקן את הטעויות, אני מוכנה להוכיח שהן לא יחזרו. להראות שבאמת התבגרתי והתפכחתי.
אני באמת חושבת ומאמינה שדברים יכולים להיות אחרת. בצורה טובה יותר.
אם רק יתאפשר לי להוכיח לך את זה... זה יגיע, זה יגיע.
אני כמהה להרגשה של פעם. ללב השלם, ללב הבטוח, למגע, לקירבה.
איך ברגע אחד הופכת לי עולמות. זה משהו שאי אפשר להבין או לדמיין. (הלוואי ורק הייתי מצליחה להסביר).
ברגע אחד הכל משתנה לי, כל החומות שבניתי סביבך, כל השתיקות ששמרתי לעצמי,
הכל נופל לי, מתגלה ונחשף אל מולך.
ואני לא מתחרטת, לא מתחרטת על זה בכלל.
בא לי שלא תבינו, בא לי שלא תדברו, בא לי שלא תשאלו.
והכי בא לי, להפסיק לדפוק חשבון.
לך, לה, לו ולכולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
