כל כך הרבה דברים השתנו בכל כך מעט זמן.

ובאיזה שהוא מקום אני אפילו די שמחה שרובם קרו.

מצחיק שבהופעה לא חשבתי עליה אפילו פעם אחת, אבל כן חשבתי על ההיא.

שום שיר לא הזכיר לי אותה, אבל כל מילה וצליל הזכירו לי את ההיא.

שום געגוע לא צבט בלב אליה, אבל כן אל ההיא.

דברים משתנים ולפעמים אני אפילו לא מצליחה לעמוד בקצב שלהם,

ואז הם כבר לא פה לרשותי ומה שנותר לי זה רק להבין שהזמן לא מחכה לי כדי שאני אגיע להחלטות.

בשבוע האחרון התחלתי לקרוס מעייפות, ורק עצם המחשבה על זה שאני הולכת לעבוד עד הצבא במשרד הזה

("משרד עורכי דין, שלום") כל יום 8 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע גורמת לי לרצון עז לעלות על מדים ולהתייצב

כבר מחר בבקו"ם. אבל השכר והתנאים טובים, אז אני אסתום ואגיד תודה שבכלל קיבלו אותי לשם.

בנתיים אני מתנחמת בעובדה שבעוד שבועיים וחצי אני טסה סופסוף לחו"ל עם החברים אחרי כל כך הרבה זמן של תכנונים.

בסופו של דבר נשארנו קבוצה די קטנה,

מה שגורם לזה להיות עוד יותר טוב כי נותרנו החברים שבאמת הכי קרובים.

הטיול הזה הוא באמת הקצה האחרון שעוד נותר לי להיתלות בו כרגע.

ולמרות הכל עדין לא מצאתי את השקט שאני כל כך מחכה לו.

רק שיגיע כבר, רק שיגיע.