אני לא מוצאת את עצמי,

אין לי שקט נפשי ואין לי מנוחה.

אני שונאת כשזה מגיע, כל פעם בתקופה מסוימת

אני כל כך שונאת את זה.

שונאת לא לדעת מה קורה איתי, שונאת כשהכל מתפרץ פתאום יחד..

כאילו הכל מצטבר בשקט בשקט וביום אחד יוצא בלי שום התרעה מוקדמת.

מתפרץ וממוטט אותי, שובר אותי לרסיסים הכי קטנים שיש.

לבכות, לצרוח, להכאיב, לשנוא, לקחת כדורי רגיעון מסריחים..

הרי מה הטעם בכל זה? גם ככה שום דבר לא עוזר לי.

בא לי לעוף מפה. הכי רחוק שאפשר...