איך זה שתמיד אנשים נעלמים לי באמצע הדרך עוד לפני שהדברים הושלמו?

כל התיכנונים יורדים לטמיון. בלי שום דרך מוצא או חץ שמדריך אותי איך לחזור אחורה ולשנות את פני המצב.

וכבר שום דבר לא נראה כמו שחשבתי שהוא יראה, ושום ניסיון לשנות את המצב לא מוכיח את עצמו כצורה מוצלחת לפתרון.

אני ממזמן לא מי שחשבתי שאני, וכל הביטחון שיוצא החוצה לא מכפה לרגע אחד על הריקנות העצומה.

אני לא אותה ילדה שדאגה להרצות לאחרים ולהרגיש שלמה עם עצמה שגם היא לא עושה את זה,

ממזמן הפכתי להיות זו שמרצה על משהו אבל מצד שני עושה בדיוק את הדבר ההפוך.

אני כבר לא זאת שהיה לה אכפת מעצמה. איפה שהוא שם בפנים נעלמתי לעצמי מתחת לכל ההריסות שנופלות ומתמוטטות להן.

אני מוצאת את עצמי הורסת, פוגעת ושוברת את כל מה שבניתי במשך השנים, את כל מה שהגן עליי.

היום הגעתי למסקנה שאהבה זה לא משהו שנועד בשבילי,

אני לא מצליחה להתמודד עם זה. ואני מעדיפה לוותר על משהו שעושה לי טוב לכמה רגעים אבל לאחר מכן גורם לי לשנוא את עצמי

ולא להרפות מזה. ומעבר לזה, אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה לאהוב מישהו כמו שצריך אם את עצמי אני לא מצליחה לאהוב.

יכול להיות שזה מגיע לי. יכול להיות שאני זו שדפוקה ומרחיקה מעצמה כל דבר טוב שנמצא סביבה.

אבל אני לא מפסיקה להיפגע לאחרונה. ועם כל פגיעה שמגיעה מבחוץ, מגיעה לה גם הפגיעה מבפנים.

אני מתחילה להרגיש שאני מאבדת אנשים, ויותר מזה, אני מאבדת את עצמי.

וככל שאני מנסה יותר לחפש, ככה האבדון הוא יותר גדול.

וככל שאני מנסה יותר לצאת החוצה מתוכי ולתקן, הסטירה בלחי שמגיעה מהכיוון השני יותר כואבת.

ופה זה כבר השלב שאיבדת את עצמך, ואין בך רצון להמשיך ולחפש. כי משהו שם כבר מת, והפעם סופית.

הדמעות שלי יבשו ממזמן, הלב הפסיק לתפקד ולצבוט, והמנגנון היחידי שעדין פועל זה הכאב שממשיך להתפשט ולהתפשט בכל חלקי הגוף.

והדבר היחידי שאני כרגע באמת מבקשת, זה ללכת לישון ולא לקום. לפחות עד שאמצא פתרון, לפחות עד שאפסיק לשקוע בעצמי.