"חי בתוך כלוב
אתם קוראים לזה חופש
אולי "חופש גדול", שתיכף נגמר.
אנחנו מתים בצורה מסודרת
נשארים כמו כתמים על איזה לב שנשבר

אין מלאכים, ואין גן עדן".

כל שנה אני מתפללת שהיומיים האלו יעברו כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות דמעות.

וכל שנה אני מגלה כמה אני מתקשה להתמודד עם זה.

מאז ומתמיד זה היה יום קשה מבחינתי, ועצם העובדה ששנה שעברה הייתי על אדמת פולין,

באותו מקום מקולל שבו שישה מיליון איש נרצחו, ובאותו מקום מזוויע שסבא שלי הצליח לשרוד בו,

רק מעצימה את גודל העניין.

הכל כל כך שונה אחרי המסע הזה, תמונות שלמות רצות לי כמול העיניים, זיכרונות שלעולם לא ישכחו.

הרגשת הגאווה שעוד מאז חקוקה לי בלב, על זה שלמרות כל הכוונות שלהם התהלכתי במקום הארור ההוא עם דגל ישראל מונח

על גבי, מוכיחה להם שלמרות הכל הם נכשלו ושאנחנו עדין כאן.

אני גאה בך סבא, גאה שהצלחת לשרוד, וכל כך גאה שאני הנכדה שלך.

מקווה שאתה רואה אותי מלמעלה, ויודע שלעולם, אבל לעולם אנחנו לא נשכח ולא נסלח.