+™SedZoyA™+

סליחה אם זה חפירה אבל אני חייבת להוציא את הכל.

אתם לא חייבים להגיב או לעזור.

כשהורים של ילד מסויים או אפילו של מתבגר מגיל קטן כל הזמן יורדים עליו, מקללים אותו, צועקים עליו.. אז.. מן הסתם או שהבטחון העצמי שלו ישאוף לאפס עם הזמן או שפשוט הבטחון שלו בכללי נפגע.

לי זה קורה יום-יום.

נמאס לי אבל אין לי כלום לעשות עם זה.

אמא שלי מסרבת לקבל את זה שהיא טועה.

מסרבת לקבל את זה שהיא מנסה לעשותד ברים בכוח שבעצם אפשר (וצריך) לעשות אותם בדרך אחרת.

העיקר שהכל ילך לפי מה שהיא אומרת ורוצה.

ואמא שלי גם בכבודה ובעצמה.. כשקורה משהו וכולם מסביבה היא תאשים את כל העולם. גם אם משהו נעשה בלי כוונה..

או שנגיד כמוש אמרתי היא עושה משהו שצריך לעשות אותו בדרך אחרת ומעירים לה על זה או אומרים לה משו בקשר לזה אז היא ישר תקלל ותתעצבן (בעיקר אותי... כי אני "תמיד" אשמה, אני הגורם הרע בבית).

למשל, יש את האריזות של השמיניות של הקרלו.

אז יש מסביב קרטון.

ויש קווקווים שצריך לקרוע את האריזה כדי להוציא את הגביעים של הקרלו.

אז אני באתי לקרוע את זה בצורה כמו שזה מקווקו והיא צועקת עליי. מקללת אותי "את עם המוח הקטן שלך תחשבי כמו שצריך".

או שלפעמים היא אומרת לי "חתיכת מטומטמת" או "דפוקה".. ולפעמים גם יצא שהיא אמרה לי "את מתנהגת/מתלבשת/ מדברת כמו שרמוטה" או שלפעמים היא קוראת לי זונה ובת זונה.. כשהיא מתעצבנת...

כל צעקה שלה.. כל מילה שלה.. כל פעם שהיא הופכת אותי לאשמה בכל גם כשאני לא בסביבה.. כל האיומים שלה.. וכל המכות שקיבלתי ממנה כשהייתי קטנה לא יוצאים לי מהראש לרגע..

וכל פעם שהיא מאיימת שהיא תיתן לי כאפה אם אני לא יירגע אני לא פוחדת מהמכה.. אם היא תרים עליי יד בגיל הזה היא יכולה לשכוח ממני היא לא אמא בשבילי.. אלא אני מפחדת מההרגשה שאני ירגיש אחר כך..

אני שונאת אותה..

מגיל קטן..

אני זוכרת בהכי ברור שאפשר שמגיל 8 התחלתי להרגיש שנאה. ולא שנאה נאיבית של ילד שעוברת אחרי כמה דקות אלא שנאה אמיתית. שנאה שרק הלכה וגברה משנה לשנה.. ככה שגדלתי זה רק התעצם.

אני מתה לעוף מיפה.

אבא שלי.. מגיל קטן סגר אותי בכלוב. לא נתן לי חופש. תמיד צעק עליי. תמיד צוווועק עליי.

דואג להוריד לי טוב טוב ת'ביטחון.

כל התגובות הפריהיסטוריות שלו. כל ההתנהגות המגעילה והתקופנית שלו הורסת אותי.

אז מה אני כבר יכולה לעשות איתו?

כלום.

אני לא יכולה לעשות עם אפחד מהם כלום.

רק לחכות..

ולחכות..

לעוד חצי שנה..

בעוד חצי שנה...

אני אומרת להם שלום..

בעוד חצי שנה..

אני לא יצטרך להמשיך לסבסול מה שסבלתי מגיל קטן ועדש עכשיו..

שעכשיו אני בת 17 וחצי..

אבל מה שמנחם אותי זה שיש לי את אביתר.

את הבנאדם שיהיה לצידי בטוב וברע. ילך אחריי באש ובמים.

יתן לי את הכל..

יתנהג אליי כמו לנסיכה.

תמיד ידאג לי.

והכי הכי חשוב לי..

תמיד יאהב אותי וידאג לי.

אביתר אתה הכל בשבילי ומזל שיש לי אותך אחרת ממזמן כבר לא הייתי קיימת.