מה אני עושה עכשיו? עכשיו אני רק בוכה ובוכה ובוכה ושוב פעם בוכה.
זה מהכל ביחד.
נשבר לי מהכל.
אני מרגישה שאני כבר לא שייכת לשומדבר.
לשומקום.
לאפחד.
שאף אחד לא באמת צריך אותי.
רק כשמישהו צריעך משהו הוא יודע טוב מאוד לפנות אליי.
ואני כמו מטומטמת יעזור.
אני מתגעגעת לאביתר.
הוא באילת.
הוא אמר שהוא יתקשר אליי בערב.
איזה יתקשר ואיזה נעליים.
שמענו על הלהתקשר הזה.
הוא עסוק לו.
ואני אין לי מאיפה להתקשר אליו.
ולו יש את ערן דרור או אנערף מי.
אני לא יראה אותו עכשיו עוד איזה שבוע ואולי אפילו עד תחילת הלימודים.
לבוא לפה אין לו כסף. נגמר לו.
ואני לא יכולה לבוא אליו אניב עונש.
כנראה שגם את ה5 חודש אנחנו לא נבלה ביחד. אם הוא לא יבוא.
אני מדברת עם אמא שלי על משהו היא אמרה לי "אל תבלבלי לי בשכל".
והמשכנו לדבר.
אבא שלי שיר קופץ מהחדר תכף דוקר אותי עם העיניים שלו אומר לי (יותר נכון צועק עליי) "תגידי מזה הדיבור הזה מה את דמברת לאמא שלך ככה מה היא חברה שלך מזה אל תבלבלי לי בשכל" ואמרתי לו מה אתה רוצה אמא אמרה את זה לי.
ואז הוא חוזר לחדר כולו כזה אומר לעצמו "סעמק איתה" וכאלה.
כמה אפשר כבר לספוג הכל??!
כמה כבר אפשר בלי שנותנים לך חופש?!
אני כמעט בת 18. עוד חצי שנה.
אפילו דברים שאמורים לעזור לי כדי שיהיה להם יותר קל כדי שהכל יתחיל להסתדר הם לא עושים.
משהו שיכול לעזור אפילו להם עצמם.
אפילו את הפסיכולוג שאפילו היועצת מהבצפר אמרה שאני צריכה הם אל טיפלו בזה.
רצו עלחשות פסיכולוג משפחתי.
אני לא (!!) רוצה פסיכולוג משפחתי.
זה הדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות לי.
תאמינו יל אני מחכה לחזור לבצפר רק מסיבה אחת.
בעצם משתי סיבות.
מגמת האומנות שלי. התגעגעתי אפילו ללמוד את החלק העיוני.
וליועצת שלי (וגם למחנכת) שהיה יל בעצם עם מי לדבר למרות שלא תמיד היה לי חשק אבל תמיד שתיהן הוציאו לי את המחשבה הזאת ונתנו לי תחושה שאני יכולה לדבר איתן.
אני מתה לחזור לבצפר גם מעוד סיבה אחת בעצם.
שאני בעצם מ6 וחצי בבוקר עד 3 בצהריים או לפעמים 1 וחצי מחוץ לבית.
בבצפר.
מעסיקה את עצמי.
ה'.
תוציא אותי מהסבל והבלאגן הזה.
אני מרגישה שנגמרו לי הכוחות להתעסק עם עצמי אפילו.
אני שבורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
