אני מלצר. הגיע הזמן לפתוח את זה.
אני לא חושב שעדכנתי את קוראיי בפרט השולי הזה בחיי, למרות שזה משהו
שאני עושה כבר יותר מארבעה חודשים, מאז השחרור שלי.
במרחק ארבעה בניינים מהבית שלי ישנה מסעדת בשרים (גריל-בר כזה) שפתוחה
עד הערב. שעות הלחץ שלה אלו השעות בה אנשים נמצאים במשרדים שבסביבה, ולכן צריכים
מלצרים רק בין השעות 12 ל-4.
כשחיפשתי עבודה, החלטתי ששני הדברים שהכי חשובים לי זה שהעבודה תהיה
במשמרות קצרות וכמה שיותר קרובה לבית. אני לא מתכוון לקרוע את ישבני בעבודה בשנה
שאחרי השחרור.
ואכן כך יצא- מגיעה השעה 11:57, אני שם מכנסיים ונעליים ויורד לעבוד 4
שעות וחוזר הביתה עם כסף בכיס. 45 לשעה מינימום, אלא אם כן עברתי את זה עם הטיפים,
ואז אני מקבל יותר.
הבוס שלי, צורי, מזכיר לי את הנגדים שניהלו את חדרי האוכל והמטבח בצבא
בתקופה שאחרי שזרקו אותי לשם, אחרי שפסלו לי מקצוע.
כבר עבדתי עם אנשים מטומטמים בעבר, אבל לא חשבתי שגם באזרחות אני
אצטרך לעבוד עם בוס שאני יותר חכם ממנו. בין הגיגיו: "אתה אשכנזי, איך זה
שאתה לא חושב נכון?" ו"תגיד לי, אתה לא שומע טוב? אתה רוצה שאני אקח
אותך לרופא עור?".
אין יום שבו אני לא צריך לתקן טעויות שהוא עשה. אם זה לסדר מחדש את
הסכינים והמזלגות שהוא שם הפוך על השולחנות, אם זה לתקן שגיאות כתיב על הלוח
("אנטריקות"? מה זה, מעצור לדלת?!) או טעויות חישוב בקבלות של המנות.
אבל מי שיותר בעייתי מצורי זו דווקא אשתו, ניקי.
לא יודע איך הגעתי למצב הזה, אבל היא ממש לא אוהבת אותי. ולהגיע למצב
שבו אשתו של הבוס לא אוהבת אותך זה לא מצב טוב, תשאלו את בנט.
אחד הסרטים הקומיים האהובים עליי ביותר, שגם ממש השפיעו על חיי, זה
הסרט "סקס והמסעדה הגדולה".
הייתי בטוח שכשאתחיל למלצר החיים שלי יראו כמו חייהם של המלצרים
המוגבלים שבאותו סרט, אבל נוכחתי לגלות שהמסעדה הזאת יותר מדי קטנה בשביל לעשן
סמים במחסן קשות, עם לקוחות יותר מדי קבועים בשביל שאשים להם שערות ביצים במנות,
ועם יותר מדי עובדים ערבים ובדואים בשביל שאשחק איתם במשחקי זליגות במטבח.
לכן, זנחתי את חלום "סקס והמסעדה הגדולה" והחלטתי שהעבודה
במסעדה מבחינתי זה כספומט וניצול שעות מתות של היום. אני מגיע, דופק עבודה, חוזר
הביתה, לא חושב על זה. לא רוצה בפייסבוק אף אחד מהאנשים שם, לא מעניין אותי על מי
הטבח מהמר בווינר ואת איזו זקנה אנס אתמול השוטף כלים הסודני. אני פה בשביל ה-180
שקל ל-4 שעות, לא חושב עליהם, לא חולם עליהם ולא חייב להם כלום.
עד שצורי ביקש שאסגור בשבילו ערב...
**********
מסתבר שאיזה בן דוד של ניקי החליט לארגן יומולדת במסעדה, אז צורי
החליט לעשות לו איזה דיל ולשריין לו מקום ל-25-30 איש באיזה ערב אחד, והוא היה
צריך אותי שאמלצר בשבילו ערב.
אה, שכחתי לציין... צורי וניקי הם בוכרים... מדרום תל אביב...משהו
כבד. היה איזה יום אחד שנכנסו למסעדה איש מבוגר ובחור צעיר ושאלו אותי איפה בעל
הבית ואם אפשר לדבר איתו. האיש המבוגר היה גדול, משופם וחמור סבר. הבחור הצעיר היה
דומה לעומר אדם, רק בלי החיוך. הייתי בטוח שזה עולם תחתון והם רוצים לקחת פרוטקשן
מצורי. נכנסתי אל צורי למטבח ואמרתי לו שמחפשים אותו שני חבר'ה שנראים מחוות האלפרונים.
מסתבר שאלו היו אבא ואח של ניקי, חמיו וגיסו של צורי. ככה זה בוכרים,
תמיד נראים מאיימים.
החלטתי ללכת לקראת צורי ולעבוד אצלו גם בערב, למרות שזו שנת הרביצה
שלי ואני לא עובד ערבים. ובכלל, זו תהיה הפעם הראשונה בחיי בה אני עובד ערב.
בוכרים זה עם מוזר.
הגעתי למסעדה כדי לארגן את הדברים לקראת האירוע בערב, וכל דבר שעשיתי
או ששאלתי את צורי אם לעשות, מיד הוא ענה לי "לא! מה יש לך? זה
בוכרים!".
"צורי, לשים רטבים ליד הסלט?" – "לא! מה יש לך? זה
בוכרים!"
"צורי, איפה לשים את הלחמים? בסלסלה?" – "לא! זרוק
אותם ככה על השולחן, זה בוכרים!"
"צורי, כמה כוסיות אלכוהול לשים?" – "שים לכולם, זה
בוכרים!"
אינעל דודה שלהם!
לקחתי הצידה את אריאל. הוא גר בשכונה עם צורי וניקי, וגם הוא בוכרי.
"שמע, אני מפחד", אמרתי לו, "אין לי מושג איך להתנהל
על משפחה שלמה של בוכרים"
"זה ממש פשוט", הוא אמר לי, "בוכרים אוהבים להראות
מפחידים, אבל בסופו של דבר הם רוצים שילקקו להם ואז הם ישפכו עליך כסף. העיקר זה
כל הזמן להשקות אותם באלכוהול."
קיבלתי!
האירוע התחיל. הגיעו עוד בוכרים ועוד בוכרים, ועוד קצת בוכרים. וכל
השולחנות היו מלאים, והמשיכו להגיע עוד בוכרים. והדי.ג'יי שהם הביאו התחיל לנגן
שירים רוסיים. והאבא המפחיד של ניקי העמיד ליד הדלת תיבה של צ'קים(!!!). ואריאל
ואני התחלנו לפרפר בין הבוכרים כדי למצוא מקום ל-30 הבוכרים הנוספים שהגיעו מעל
למצופה.
והיה וודקה וגם ויסקי ועוד קצת וודקה, ועוד שירים רוסיים, ועוד בוכרים
שהגיעו ואכלו מנה ראשונה סלטים ואז עוד מנה דג ואז עוד מנה סמבוסק ואז הגענו למנות
העיקריות של השיפודים והקבבים עם הצ'יפס, ואחר כך המנות העוד יותר עיקריות של הבשר
אסדו (מצחיק, אסדו זה כמו אסד, ומטבח זה כמו טבח... הכל מתחבר!) לצד תפו"א
ושעועית, ואח"כ הקינוחים של האבטיחים והמלונים והסופלה.
("כמה מנות הם צריכים אלה?" – "כמה שיותר, זה
בוכרים!").
בשלב כלשהו כל הבוכרים קמו לרקוד ליד הדי-ג'יי ולא היה לי גישה לעבור
ולהגיש\לפנות להם מנות. כשניסיתי להשתחל ביניהם בידיים עמוסות, הם תפסו אותי
והתחילו לרקוד איתי. זרמתי איתם במחיאת כף קצרה או איזה נענוע קל של האגן, וחזרתי
לכיוון השולחנות. עד שמתישהו אבא של ניקי תפס אותי והתחיל לרקוד איתי. הוא היה
שיכור לגמרי ואני גם ככה מפחד ממנו טילים. אני לא יכול לעשות לו מחיאת כף של לצאת
ידי חובה, אני חייב לרקוד איתו כמו שצריך.
יאללה, על החיים ועל המוות! התחלתי לרקוד כמו משוגע, כולל הליכה על
הידיים וסיבובים על הראש שלא עשיתי מאז ימי הקפוארה של כיתה ח'.
כל הבוכרים התלהבו ושמו אותי מלצר מרקד במרכז הרחבה, מחאו לי כפיים
ולא נתנו לי להפסיק לרקוד.
לא רציתי שצורי וניקי ידעו עליי יותר מדי דברים. מבחינתם אני צריך
להיות ג'ינג'י אשכנזי שיודע להגיש פרגיות לשולחנות ותו לא. ומילא הסיפור הזה היה
מביא לי הרבה טיפים, כמו שאריאל הבטיח, אבל בסוף קיבלתי 50 שקל מצ'וקמקים והבוסים
שלי גילו שיש לי אופי.
בוכרים מטונפים!
_________________________________________________________________________
מהר, לפני שכבר לא יהיה אקטואלי:
ועכשיו ברצינות
המשך שבוע נעים, חופני טבסקו! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
