דוד הוא המאחר הכרוני של הכיתה. אין מצב שהוא יגיע בזמן ללימודים.
תמיד הוא יגיע באיחור של רבע שעה, עם כובע, תיק וחיוך מתנצל.
אני אשכנזי (שונא לאחר), ולכן אני אף פעם לא מגיע איתו למכללה, למרות
שהוא גר במרחק כמה רחובות ממני, והנסיעה איתו ברכב יכולה לחסוך לי הליכה
בשמש\גשם\מכת ארבה.
בפעם היחידה שכן נסעתי איתו ללימודים, איחרנו בעשרים דקות, ומאז אני
תמיד הולך ברגל ללימודים, גם אם זה כרוך במאמצים רבים ודוחק של זמן.
ביום חמישי דוד התקשר אליי.
"אחי, היום אני מגיע בזמן ללימודים", הוא אמר לי, "רוצה
לבוא איתי?"
"אין מצב", עניתי לו. בפעם האחרונה שקבעתי איתו משהו, בלי
קשר ללימודים, הזכרתי לו באיזו שעה קבענו, וכעבור שעה הוא נרדם ולא ענה לי עד
למחרת בצהריים.
"לא לא", הוא אמר לי, "היום זה בדוק! אנחנו לא
מאחרים!"
"אז מתי נצא?", שאלתיו.
"נצא בעשרים וחמישה ל..."
נשמע טוב. הלימודים מתחילים בחמש. לוקח רבע שעה ללכת לשם ברגל, אז 25
דקות בשביל להגיע באוטו זה בהחלט מספיק.
חזרתי הביתה מהעבודה והתחלתי להתארגן ללימודים. באזור 16:25, דוד
התקשר אליי.
"יש מצב שאנחנו דוחים את זה בחמש דקות?", הוא שאל.
"מה קרה?", שאלתיו.
"נתקפתי פח"ע על האסלה". חפ"ע זה פעילות חבלנית
עוינת, שזה אומר "קקי עצבני ביותר".
בעשרים ל-5 חיכיתי ליד הרכב שלו. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, והתקשרתי
אליו פעמיים והוא לא ענה. רק אחרי עשר דקות הוא ירד אל האוטו שלו, עם התיק, הכובע
והחיוך המתנצל.
"לא משנה מה יקרה, אתה תמיד תאחר!", אמרתי לו.
"זו גזירה משמיים", הוא ענה.
נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. היו הרבה פקקים בדרך, אבל צלחנו אותה.
הגענו באיחור קל של 5 דקות, מה שאומר שאולי אפילו עוד לא התחילו את השיעור, אז
שמחתי.
כשעלינו לכיתה ראינו את לירון עומד בחוץ. "אנחנו נעולים
בחוץ", הוא אמר, "מיכאל לא נותן למאחרים להיכנס".
מיכאל זה מנהל הקורס שלנו. הוא שונא איחורים (כנראה גם אשכנזי),
ומסתבר שהחליט להעניש את כל המאחרים ולא לתת להם להיכנס.
לאט לאט הצטברו להם עוד ועוד מאחרים, כל אחד הגיע, ניסה בתורו לדפוק
על הדלת של הכיתה בתקווה שמיכאל יתן לו להיכנס, אך לשווא.
"הוא בטח רוצה שננסה להיכנס בדרך יצירתית", אמרה רעות, ואז
פתאום קפץ לי רעיון.
לקחתי דף נייר, כתבתי עליו "בס"ד. מיכאל, תחזיקו מעמד! עוד
כמה דקות מגיע פורץ", וחתמתי "המאחרים" בתחתית העמוד. את הדף
השחלתי מתחת לדלת ודפקתי עליה.
תוך חצי דקה הדלת נפתחה ונכנסנו כולנו עם התיקים, הכובעים והחיוכים
המתנצלים.
_________________________________________________________________________
כלבים:
בעקבות הפוסט בו דיברתי על כושר ודיאטת השמנה, חזרתי לעשות כושר בגינת
הכושר השכונתית.
גינת כושר, למי שלא יודע, זה פארק ציבורי או גינה שכונתית עם מתקני
כושר כמו שיש בחדרי כושר, שעובדים על משקלים ספציפיים. זה אמנם לא טוב כמו חדר
כושר, אבל זה נגיש ונח וטוב למי שלא רוצה או לא יכול לבזבז כסף על חדר כושר.
השבוע הלכתי בפעם השנייה לעשות אימון ארוך במתקנים שם.
אחרי אחד הסטים שלי, קמתי מהמתקן כדי לעשות מתיחות, כשלפתע, משום מקום,
הגיע כלב, השתין לי על המתקן ונעלם בחסות החשכה.
****************
מני: "רובם לא יודו בזה, אבל כל בעלים של כלב הוא גם פרופסור
למדעי הפיזיקה של הקקי"
אני: "אז אתה אומר שיש לי פוטנציאל להיות חזק יותר בתחום"
מני: "אתה תפור עליך כלב, תוכלו לעשות צרכים ביחד בחוץ"
אני: "ולרחרח ביחד ישבנים של עובר אורח"
_________________________________________________________________________
פתח תקווה:
~נוסעים בפתח תקווה~
אני: "הנה, פה זה "שווארמה מילי", זה על שם אמא של חבר
שלי... קוראים לה מילי"
קרני: "אה, חשבתי שקוראים לה שווארמה"
~נוסעים בפתח תקווה~
אני: "קבל, אבא, יש פה מודעה של "כל מה שקורה וכל מה שיקרה
בפתח תקווה"!"
אבא: "אסור לפספס את זה!"
אני: "וחתום למטה: פתח תקווה- קצב של עיר, לב של עיירה"
אבא: "קצב של קוצב לב, לב של קצב".
_________________________________________________________________________
וקצת אקטואליה:
אני: "באיזה גיל רפורמיות מתחילות להניח תפילין? בגיל 12 או בגיל
13?"
יוסי: "בואנה, זו שאלה טובה"
אני: "צריך לעשות על זה שאלת רבה"
יוסי: "ואחרי שהרבה תענה לך תגיד לה תודה רבה."
*************
חודש טוב וחג שמח, בקטריות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
