לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

ציפי, אחות של שולה, אשתו של אלימלך, אח של סבא שלי, נפטרה בטרם עת.

לא שאני מתלונן חלילה על כך שקרובים שלי או קרובים של קרובים שלי לא מתים, אבל אני כן מתלונן על כך שבכל כמה זמן אני מוצא את עצמי בניחומי אבלים של כל מיני אנשים שכמעט אין לי קשר אליהם.

בכל מקרה, כך יצא, ואבא לקח את אמא, את שמוליק ואותי לניחום אבלים בפתח תקווה.

אני: "בחיים לא חשבתי שאני אסע לפתח תקווה במיוחד בשביל שולה"
אבא: "זה לא בשביל שולה, זה בשבילי. ככל שאני מביא יותר אנשים לשבעה- אני מקבל יותר נקודות אצלה."

*************

כשאתה מגיע לבית שבו יושבים שבעה, אתה נערך לכניסה שלך כבר בתחילת הרחוב, מהרגע שראית את מודעת האבל הראשונה שתלויה על אחד העצים.

נכנסנו לבניין. מהמדרגות ירדו כמה אנשים עם פרצופים של "פחח צעירים, אנחנו כבר היינו בפנים ואתם רק עכשיו מגיעים, תכינו, תכינו נושאי שיחה!". כן, זה בדיוק מה שהפרצופים שלהם שידרו לנו!

אתה מגיע לדירה, פותח את הדלת ונכנס פנימה.

האבלים יושבים על כיסאות נמוכים, מוקפים בקהל אנשים היושבים על כיסאות רגילים, וכולם מסתכלים עליך. הבשר הטרי, המנחם החדש שאולי יסיח את דעת היושבים ויאפשר לכמה חבר'ה לסיים את הניחום ולחתוך הביתה.

"אותך אני מכיר", פנה אליי איש לא מוכר, "היית חובש בצבא, נכון? ראיתי אותך בפייסבוק וכאלה".

בכל מקום אחר זה היה נחשב למטריד. אם זה היה עמנואל רוזן אולי זה גם היה מתווסף לתיק שלו. אבל אצלנו במשפחה זה דבר שגרתי. אתה לא מכיר את המשפחה שלך עד שיש חתונה, בר מצווה או מוות של קרוב רחוק.

זו כבר השבעה השנייה מהצד הזה של המשפחה שאני הולך אליה עם אבא בתקופה האחרונה, ובפעם הקודמת היה להיט. הכרתי דודים חדשים, הוספנו אחד את השני לפייסבוק. והנה, כנראה שגם בשבעה הזאת יש פוטנציאל להרחיב את הידע שלי במשפחולוגיה שלנו.

אבל ליתר ביטחון, רק כדי שלא אצטרך להיתקע בשיחות לא מעניינות עם אנשים לא מעניינים, התישבתי על הכיסא הכי נמוך בפינה הכי חשוכה מאחורי כמה כיסאות גבוהים, וקיוויתי שאף אחד לא יפנה אליי.

ואז רמי קלט אותי.

רמי היה הרב הראשי של חייל האוויר עד לא מזמן.

בפסח לפני שנתיים, כשסגרתי בבסיס, הוא בא לערוך אצלנו את ליל הסדר. כשהוא שמע שאני סוגר שם, הוא סינג'ר אותי, את מנש ואת ליאור שנהיה "המקהלה" שלו בחדר האוכל, מול כל הבסיס, החברים, הקצינים ומפקד חייל האוויר.

הוא התחיל לחפור לי על הצבא ועל חייל האוויר ובעיקר על מפקד הטייסת שהיה לי. הוא סיפר לי שהם שרתו ביחד בחצרים ושהם חברים טובים ושהוא חיתן אותו, ואני רק חייכתי והנהנתי וחשבתי לעצמי "כן, אחלה גבר המפקד טייסת הזה... הכניס אותי לכלא ל-30 יום ואחר כך העיף אותי מהמרפאה ואסר עליי להתקרב אליה. בחור כלבבי."

***************

הבעיה בשבעה של אשכנזים זה שאין אוכל.

זה לא שאני בעד השבעה של המזרחיים, שפותחים לך שולחן ודוחפים לך אוכל גם אם אתה בכלל לא רוצה, ואם אתה לא רוצה הם עושים לך מצפון על זה שהם באבל ושהדבר האחרון שציפי אמרה לפני שהיא מתה זה "אני רק מקווה שבשבעה שלי חזקוש יאכל קצת מהחריימה שלי".

אבל צריך למצוא את עמק השווה! לא ביקשתי לפתוח שולחן, אבל כיבוד קל לא יזיק. איזו חתכ'ת עוגה, צלחת של קרקרים, קנקן מים. משהו קטן! אנשים הגיעו מרחוק לפתח תקווה, וחם בחוץ!

בשלב כלשהו הלכתי לשתות כוס מים במטבח. כשנכנסתי למטבח נתקפתי בניחוחות משגעים. על השולחן ישבה תבנית חמה של פשטידה שנראית ומריחה כאילו הרגע יצאה מהתנור.

התלבטתי אם לקחת לי חתיכה, אבל החלטתי שלא נעים, נחכה שיוציאו אותה לסלון (הכניסו לכאן בדיחה שחורה על זה ש"לא נעים מת" למרות שאנחנו נמצאים בניחום אבלים).

****************

חזרתי לשבת במקום האסטרטגי, אבל מסתבר שכמה חבר'ה שישבו ממש מול המתנחמים קמו והלכו, וזה אומר שאלו שישבו בכיסאות מאחוריהם התקדמו לכיסאות שבפרונט, וזה אומר שגם אני צריך לצמצם רווחים ולהתקדם עם הכיסא.

בכל זאת המשכתי לשבת מאחורי שמוליק שישב מאחורי אבא ואמא שהיו יחסית בחזית. משם כבר הייתי יכול לשמוע את כל הדיבורים והרכילויות.

האמת היא שזה היה כבר הערב האחרון של השבעה. מה שאומר שזו קרחנה אחת גדולה. ככה זה, ביום-יומיים הראשונים עצובים. בהמשך זה כבר סתם מפגש משפחתי עם משחק הכיסאות, כאילו התגברו כבר על המוות. יאללה, ה' נתן ה' לקח, בואו נדבר קצת על בגדים.

כשצמצמתי רווחים עם הכיסא, התישבתי ליד אותו דוד שאמר שהוא מכיר אותי. קלטתי שגם אני שמעתי עליו הרבה סיפורים. כולם קוראים לו טיקו, אבל מסתבר שזה קיצור של טיקוצ'ינסקי. הפך את השם הכי אשכנזי לשם של נער שליחויות של העולם התחתון.

"מה, אתה משתעמם פה?", טיקו קלט אותי משחק עם הפלאפון מאחורי הכיסאות.

"אני רעב מת", אמרתי לו, "מתי הם מוציאים את הפשטידה?"

איזה מוציאים! זו שבעה של אשכנזים. לא רק שלא מוציאים לך אוכל, גם משאירים לך פיתיון חם במטבח כדי שתאכל ממנו ויהיה להם על מה להתבאס עליך אחר כך.

**************

בשלב כלשהו הכיסא שלפני שמוליק התפנה.

"אתה מצמצם קדימה?", שאלתי אותו.

"אני מתלבט", שמוליק לחש לי. "אני מפחד שאם אני אתקדם ואשב בפרונט זה יתקע אותנו פה לעוד הרבה זמן, כי אני אשב ממש מול האבלים, והם יתחילו לחפור לי"

"זה דווקא טוב", אמרתי לו, "הרי חייבים להחליף איתם כמה מילים. אז ככל שתתקדם אליהם יותר מהר, ככה נסיים עם זה יותר מהר, ואז נחתוך מפה ונלך לאכול."

"צודק", שמוליק אמר והתקדם לפרונט, בדיוק כשכמה פרונטיסטים קמו כדי להגיד את משפט הניחום וללכת.

אם יש קטע יותר מבאס מהכניסה לניחום האבלים, שכולם מסתכלים עליך, זה הקטע שבו אתה מתכוון ללכת מהשבעה. מילא החילונים שאומרים "שלא תדעו עוד צער" או המזרחים שאומרים "מן השמיים תנוחמו", אבל אצל אשכנזים יש לך חתיכת שורה מבאסת שאתה צריך לדקלם להם, וכשאתה אומר את זה- כולם מסתכלים עליך!

אני בחיים לא אומר את זה. אני תמיד 'תופס טרמפ' על ניחום של מישהו אחר, בדרך כלל על אבא שלי. הוא אומר את הברכה ואני עומד לידו, מהנהן ועושה עם השפתיים כאילו גם אני מלמלתי את זה. כמו מישהו שעושה שיתוף או לייק לסטטוס של מישהו אחר.

אבל יותר מזה, הדבר הכי מעצבן זה ה"ושנפגש באירועים משמחים יותר" שכל אחד דופק לפני שהוא הולך.

כשאלו שפינו לנו את הכיסאות בפרונט קמו ללכת, הם אמרו לאבלים "נפגש בשמחות", ואז אחד האבלים אמר "איזה שמחות? מתי בפעם האחרונה הזמנת אותי לשמחה שלך?". המנחם היה בשוק ואמר לו "שמע, אתה לא נמצא בכלל בסביבה, אתה בחו"ל כל הזמן", והאבל ענה לו "תזמין אותי אז אני אבוא! אצלך אני לא מריח אפילו שמחות". האבלה השנייה הצטרפה אליו ואמרה "בוא נפתח את זה, באמת, השמירה שלך על קשר היא בגדר טעון שיפור", ואז הם התחילו לפתח על זה דיון שלם, ואבא החליט שהוא מנצל את הרגע כדי לחתוך.

אבא נעמד מול האבלים שהיו עסוקים בדיון, אמר את משפט הניחום, כששמוליק ואני עומדים לידו ומהנהנים, דפק איזה "נפגש בשמחות" ויצאנו החוצה.

שמוליק, שמתפרנס ממוזיקה, בעיקר באירועים ושמחות, אמר שהוא התאפק לא להגיד להם "נפגש בשמחות... ואם כבר שמחות, אז רק עם הלהקה שלי" ואז לחלק כרטיסי ביקור שלו.

בכל מקרה, עכשיו אנחנו ירדנו במדרגות שמחים וטובים לב, דופקים מבט מרושע לאלו שרק עכשיו עולים לבית האבלים.

ואז הלכנו לדפוק ארוחת המבורגרים.

פייר, היתה שבעה לא רעה בכלל!