החיים שלי בנויים מהסחות דעת. מפה לשם אני מתעסקת בכאבים השונים שלי רק בדקות שלפני השינה ובשניות עד שאני פוקחת את העיניים. חלק יגידו שזה טוב, חלק יגידו שזה רע, אני איפשהו באמצע. נייטרלית מלהחליט מה טוב לי ומה רע לי כל עוד אני לא בוכה על בסיס יומי. מחר מתחילים שיפוצים מיותרים בבית שמטרתם העיקרית היא לקדוח לי במוח (תרתי משמע) ולבנות לי כוך שישמש לי כחדר. לכו תסבירו לאמא איך אפשר לחיות עם מה שיש. ואולי בכל זאת זה קצת טוב לי השקט הזה שהולך להיות, גם אם אצטרך לאוורר את הכוך שלי בשלושה אמצעי אוויר שונים. הקטע המודגש הוא שלי, שלי שלי שלי לחלוטין.
עם תחילת הלימודים יוצא לי להתעופף יותר ויותר ועם ההתעופפות הגיע לו חיבור חדש למשהו ישן, מן חזרה למקורות. הבנתי מה טוב לי מבחינת הסביבה, מי אני צריכה שיהיה סביבי ומי בעצם תמיד היה ויהיה שם. ירידה לצורך עלייה, תמיד יוצא לי להגיד את זה על עצמי.
יש נמלה שמהלכת על המסך של המחשב כבר בערך חצי שעה ואין לי אפילו כוח להרים את הגב העקום שלי מהמשענת ולהזיז אותה. היא עכשיו מהלכת על השורה השלישית במסך העריכה ולאט לאט עולה למעלה לשעה. אף אחד לא מפריע לה. למה לה מגיע השקט הזה? למה לה אף אחד לא מפריע ואני תמיד מרגישה כאילו אני נמצאת בריאליטי על "מי/מה מפריע לאריאל יותר".
הנשימה מתחילה להיות קשה וכבדה ולא בגלל הסיגריות אלא בגלל המשא.
משהו קטן וטוב: פולין הולך קרב ומתממש, ועדיין לא מצליחה לגמרי לקלוט