"אהבה אבודה היא עדיין אהבה. היא רק לובשת צורה אחרת, זה הכל. אתה לא רואה את החיוך של אהובתך, אתה לא יכול להביא לה אוכל או לפרוע את שערה או להוביל אותה ברחבת הריקודים. אבל כאשר החושים האלה נחלשים, אחרים מתגברים. הזיכרון. הזיכרון הופך לשותף שלך. אתה מטפח אותו. נאחז בו. אתה רוקד איתו."
"הוא היה לא-כלום עכשיו, עלה במים, והיא משתה אותו בעדינות, דרך אור וצל, דרך גוונים של כחול ושנהב ולימון ושחור, והוא ידע שכל הצבעים האלה היו כל העת הרגשות של חייו."
"ויללה עלתה מתוכו בקול שכמוהו לא שמע מימיו, יללה ממעמקי ישותו, יללה שהגעישה את מי הנהר והרעידה את אווירו המעורפל של גן עדן."
"אהבה, כמו גשם, יכולה להשרות את ברכתה מלמעלה, להמטיר על זוגות שמחת רוויה. אבל לפעמים, בלהט זעמם של החיים, מתייבשת האהבה על פני הקרקע ואנלצת להשרות את ברכתה מלמטה, לטפל בשורשיה, לשמור על חיותה."
"זאת לא את, מלמל, ושמט ראשו על כתפה, ולראשונה מאז מותו פרץ בבכי."
"כמו זבובים לכודים בשרף מאובן, כמו גוויות קפואות בקרח, מי שאמור היה ללכת לעולמו בהתאם לחוקי הטבע משתמר הודות לנס הדיו על הנייר. זה מעין מעשה כשפים."
"בשלוש דקות לשמונה כבר הייתי בכתונת לילה ובנעלי בית וחיכיתי שהמים בקומקום ירתחו. מהר, מהר. דקה לשמונה. הבקבוק החם היה מוכן ומילאתי כוס במי ברז. הזמן קצר. בשמונה העולם נגמר. זוהי שעת הקריאה."
"כשהבטתי לתוך העיניים הירוקות הגדולות, לא יכולתי שלא להיזכר בביטוי הנדוש שאומר שהעיניים הן ראי הנפש. ואני זוכרת שחשבתי, כשהבטתי בעיניים הירוקות הלא רואות האלה, שלאישה הזאת אין נפש."
"רגעים שבהם אני פזור דעת, מדבר, במקרה הצורך מתבדח, וכמו יבש. ובעקבותיהם לפתע רגשות עזים, עד דמעות. ניתן לומר שאיני חסר רגש ובה בעת שאיני מבטא ריגושיות חיצונית, נשית, המנוגדת לדימוי הרציני של הכאב האמיתי - אלא שאני מדוכא עד עפר, נאבק להעמיד פנים כדי לא להפיץ סביבי קדרות, אך לרגעים, כשאיני יכול עוד, אני נשבר."
"היום, סמוך לשעה חמש אחר הצהריים, הכול כמעט מסודר; הבדידות המוחלטת כאן, אטומה, נטולה מעתה כל קץ אחר זולת מותי שלי. פקעת בגרון. הבהלה שלי מעסיקה את עצמה בהכנת ספל תה, בכתיבת בדל מכתב, בסידור דבר מה - כאילו, מה נורא הדבר, התענגתי על הדירה המסודרת, "שלי", אך ההתענגות הזאת נדבקת לייאוש שלי. כל זה מגדיר את חוסר התוחלת שבכל עבודה."
"האבל שלי הוא אבל של יחסי אהבה ולא של ארגון החיים. הוא בא אלי באמצעות מילים (של אהבה) שצצות ועולות בראשי..."
"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק. - עתה חוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר."
"נדהם מטבעה המופשט של ההיעדרות; ועם זאת היא בוערת, קורעת לב. מכאן אני מבין טוב יותר את ההפשטה: היא היעדרות וכאב, כאב ההיעדרות. אם כך, אולי אהבה?"
"בדידות = אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי. יום נורא. אומלל יותר ויותר. אני בוכה."
"אני שבור לב או חש מועקה - ולפעמים משבי חיים."
"עתה, בכל מקום, ברחוב, בבית הקפה, אני רואה בכל אדם ואדם את מי שנועד למות בהכרח, כלומר - בדיוק את בן התמותה. - ובוודאות ברורה לא פחות, אני רואה אותם כמי שאינם יודעים זאת."
"מאז מותה של אמא, מין חולשה במערכת העיכול - כאילו נפגעתי במקום שבו נהגה לטפל בי במיוחד: המזון (אף כי זה חודשים לא הכינה אותו עוד בעצמה)."
"אנשים אומרים שהם 'מוצאים' אהבה, כאילו מדובר באיזה חפץ חבוי מאחורי סלע."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry