קורי עכביש, חתיכות אגוזים, אשפה שעולה על גדותיה ובעיקר אריאלוהים כזאת שכיף לי לנסות ולחיות בלילות.
כשהשמש שוקעת אני פנטזיה. נכנסת לפעולה, עם דרכים ושיטות הרואיות לחיות את החיים. לא מפחדת מכלום. כל כך... יפה. טהורה, על גבול השלמות.
אני עצמי נורא סנילית לאחרונה, אולי כי אני חצויה בין עולם חסום ללא מעוף לעולם פשוט שמתגלגל לי על קצה הזרת. סביר להניח שביממה האחרונה הספקתי לבכות, לצחוק, לבכות מרוב צחוק. הקטע היפה הוא שאני בכלל לא זוכרת.
אני מרגישה כאילו לדפדף פתאום אחורה בדפי חיי ובהסטוריה האישית שלי זו פעולה בלתי אפשרית, כאילו נמחקתי לעצמי ולעולם ואני כאן מדי פעם, במקטעים לא סדירים ולהבלחות קצרות של אור, כמו איזה פצצת תאורה שיוצאת מלב של בן אדם שמזמן איבד את המשמעות שלו. לפתור את אותו המבוך בפעם המיליון ובכל זאת להיות מופתעת כל פעם שאני בוחרת לפנות שמאלה ומגלה שזו בכלל לא הדרך. הייתי פה, אני עדיין פה. מתפללת שלא אישאר כאן לנצח.
הפנטזיה הזאת שלי, לחיות בלי מעצורים, לכתוב בלי מעצורים, לאהוב בלי מעצורים. מתממשת נטו בדקות לפני השינה, שמובילות לחוסר שינה כללי, שמובילות לבחורה מיוזעת בלבוש מינימלי מול מחשב שמשמש כמקור אור יחיד בסלון גדול ממש. השתעבדתי למנטרות השליליות שאני מאכילה את עצמי בהן. רע לי כי רע לי ואני ריקנית כי אני ריקנית. חכמה גדולה, נו. גיליתי את הסוד לחיים מאושרים.
פתאום כל כך קל לרפרף על אנשים ולתלוש אותם מחיי כאילו מעולם לא היו שם. פתאום כל כך קל ללכת עם חוטיני תחרה ולהרגיש כמו הבחורה הכי סקסית בעולם כשאפילו בחור הגון אין כאן בשביל לראות את זה. פתאום כל כך קל לגחך ולהפריך טענות שעד לרגע זה ממש הדאיגו אותי והדירו מנוחה מעיניי. פתאום כל כך קל להחליט לקעקע על עצמי סמלים לחופש ולדברים גדולים עם משמעות גדולה כשאני מהווה פסיק ותו לא לכדור הענק הזה. פתאום כל כך קל להפיץ בקולי קולות שאני אוהבת כל קימור וקימור בגופי כשיש קולות בפנים שמנסים להוכיח אותי ולהראות שאני לא פועלת מהמקום שממנו אני אמורה לפעול.
פתאום כל כך קל לפרוץ בדיאלוג ממושך על החיים שלי ועל הנקודה בה אני נמצאת כשתכלס, מתחת לפני השטח, אני הולכת לישון ומתעוררת בבוקר כשאין לי מושג לאן אני הולכת ולאן הצעדים שלי יובילו אותי היום. כל כך קל לחיות בלי מטרה ובלי מוטיבציה להילחם על כל מה שיכול לקרב אותי אליה. כל כך קל להשליך רגשות שליליים על אנשים אחרים ולעמוד איתנה מול קהל של ילדי גן כביכול שרק אתמול הוציאו את המילה הראשונה מהפה. כל כך קל לחייך מהצד השמאלי של הפרצוף שלי (כי הוא יותר יפה) ובפנים להשלות את עצמי על דברים שהלוואי שהיו קורים אבל כל כך ברור שלעולם לא יקרו.
כל כך קל להעמיד פנים שאני אוהבת את עצמי כשברור שמדובר ברגעים ספציפיים ונדירים. וכל כך, אבל כל כך קל לחלום בגדול ולתכנן בענק ולקשט את העתיד באורות צבעוניים כשאיש-מספריים אחד יבוא ויגזור את ההוויה שלי ויחזיר אותי לקרקע המציאות בה המלחמת הקיומית שלי שתתנהל עד יום מותי לא תאפשר לי, ואפילו לא לרגע, לשמור על אור אחד קטן וצבעוני דולק.
הכל כל כך קל פתאום, לא? ובידיי כל דבר הופך לסבך ענק ודוקרני.
לפעמים צריך פשוט לדעת לוותר. מי כמוני יודעת.
חופש ואי-שלמות.
כל מילה נוספת תהרוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry