The Butterfly Ball

אני מרגישה שאנשים מפחדים ממני, שאנשים מתרחקים ממני,

בגלל מי שאני או בגלל מי שאני לא

או בגלל מי שהייתי...

עובדות התגלו לי כבר בכמה חודשים האחרונים, שבסך הכל-

אני מרתיעה

אנשים מרגישים שאני שונאת אותם עוד לפני שהספקתי להרגיש משהו, כל משהו,

נשללתי על הסף כל כך הרבה.

ועדיין.

דברים צפים, כמו שבני אנוש צפים ואפילו קצת יותר גרוע

זו תקופה מבולבלת

ואני צריכה אהבה, גם אם זמנית, גם אם רק חצי

רוצה קצת להראות שאני מסוגלת לאהוב ללא גבולות, אם רק תהיה הזדמנות

שאף אחד לא יחשוב לעולם ששנאתי, אפילו לא מעט

אפילו לא קצת

אני שומרת טינה, אני קנאית, אני בלתי נסבלת

אבל שונאת... אני לא.

וקשה לי לוותר על כל המחשבות האלה

כואב לי בפנים, צורב לי במוח, שורף בנשמה

אני מכלה את עצמי.

איזה מוזר הכל. תקופה מוזרה.

אני חיה רק חצי מהזמן, בחיפוש עצמי שמקדים בכמה שנים ו... זה רע ומערער. ועם כל הג'וקים מסביב בכלל מי אני.

הקיץ המטורף הזה שבכלל עוד לא התחיל, כי פה ושם קריר בלילות, אבל בימים אפשר להישחט וזה ירגיש יותר טוב, בחיי.

מצאתי את עצמי בשבוע שעבר בחברת מישהו או משהו חדש שנהגתי להשמיץ, ופתאום הכל הצליח להציף את הדברים ששקעו ככה בשקט, מסוג הדברים שמשתדלים לא לפתוח בחיים. התוודיתי, נפתחתי והרגשתי קצת מפלצתית כלפי עצמי עם כל הצפיפות הזאת במוח.

זה בא, זה עלה וזה צף, ועכשיו אני כבר לא לבד בתוך משהו שהיה אמור להיות אישי, רק שלי, לבד לבד. והרוגע הזה, הנינוחות בה הכל קרה, זה מה שעצוב. זה מה שמשגע אותי.

והכי מטריף,

שהתנהגתי כאילו זה לא כואב לי בכלל.

משהו קטן וטוב: סופסוף מצאתי עבודה קבועה לחודשים הבאים

משהו קטן ורע: החודשים הבאים הולכים להיות כל כך בודדים, כשכל החברים שלי נלקחים מהר מאוד לצבא, אחד אחרי השני ואני כאן עוד סופגת דחיות של המערכת המטופשת הזאת... אוח.