The Butterfly Ball

סביר להניח שאני אתחרט על זה, מעצם העובדה שנראה לי ששלושתכם קוראים כאן, אבל ברגע זה ממש לא אכפת לי.

יש גבולות מסוימים. בכל קשר ובכל חברות, מתוקף ההיכרות בין כמה אנשים, יש גבולות. כאלה שכולם יודעים שלא חוצים, כאלה שאם חוצים אותם מרגישים עם זה רע, כאלה שמעדיפים בכל הזדמנות אפשרית להימנע מלהתקרב אליהם בכלל. ולכולם זה מסתדר, ואצל כולם זה עובד, והכל פשוט בסדר. 

אבל ברגע שהרשת החברתית שלך מתחילה להתערער, אתה שובר כל גבול בלי להסתכל בכלל אחורה. כאילו זה בסדר, כאילו אף אחד לא מסתכל. כאילו הפעם אולי תצליח להינצל. יש לך סיכוי, אתה יודע.

לעולם לא חשבתי שאני אשב מול המסך ואייבב כמו תינוקת מגודלת מסיבה כל כך קטנה ושטותית. וברגע שזה ככה, זה כבר בכלל לא קטן ושטותי. היו לי ציפיות באמת לא גבוהות מכם, והייתי צריכה לגלות בדרכים הכי מכוערות. אפילו לספר לי על המעשה לא יכולתם. הפייסבוק סטר לי כמה כאפות מצלצלות כאלה שלא שוכחים בחיים, וברגע אחד כל התדמית שלי, איך שחשבתי שאני נתפסת בפני החברים הכי טובים שלי - הכל פשוט לא ככה.

איזה פילוסוף או מישהו כזה אמר שאדם הוא מה שהוא חושב שאנשים חושבים שהוא. משהו כזה בערך. זה אומר שאתמול גיליתי שאני למעשה שום כלום אחד גדול כפול ומכופל.

האגו שלי לא מרשה לי לוותר על זה, אבל המוח שלי עוזר לי ליסוג - כי אני יודעת שבמבחן הסופי, בעמידה מול שלושתכם, הרי זה בטוח שתנצחו. במשחק הכוחות המיותר הזה, במאבק הכל כך נמנע הזה. כי אתם שלושה, ואני אחת, ועל פניו אין לכם שום דבר להצטער עליו, או להתחרט עליו, או להרגיש רע איתו. אתם בעמדת כוח, אני שם איפשהו למטה זרוקה בתחתית הקופסה ומחפשת את התדמית שלי מחדש. מי אני בעיניכם, מה אני בעיניכם, ולמה לעזאזל אני מרגישה שהאנשים הכי קרובים אליי משתיקים אותי פעם אחר פעם? זה לא אמור להיות ההיפך? שתהיו שם בשבילי כדי לעזור להשתיק אנשים אחרים?

אוף לא יודעת. כל פעם מחדש אני לא לומדת שהציפיות שלי צריכות להיות נמוכות, אם בכלל. פעם אחר פעם אני מצפה ומתאכזבת, פעם אחר פעם אני הופכת פיל לזבוב בידיעה שזה מיותר ופוגעת בעצמי. נמאס מכל המזוכיזם הכפוי הזה. תנו לי פעם אחת להרגיש שווה לכם, ולא פחות מכם.

פעם אחת, מה אכפת לכם?

הבית שלי ריק ואני מתה לסיגריה אבל אין לי. ולמי יש כוח לצאת לקנות...

* זהירות: פוסט המזוהה עם ילדות בת מצווה מבחינה מנטלית

אין לי מוטיבציה לכלום. ואני חיה בסרט שזה דווקא בסדר, ושמגיע לי שייפלו עליי דברים מהשמיים בלי סיבה או בלי מאמץ. בתת מודע המאוד מודע שלי אני יודעת ששום דבר לא יקרה אם אני לא אזיז אותו. ומה שכן יקרה, נועד לכישלון. כמעט תמיד.

עכשיו נכנסת תקופה שהיא כולה סוף אחד גדול, אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה, אני נושמת את זה. בסוף החודש אני נפטרת רשמית מכל מחויבות שלי כלפי משרד החינוך לעת עתה, לא מוגדרת יותר כתיכוניסטית מטומטמת, ברגע אחד משתדרגת רמת החיים שלי רק מעצם היציאה שלי ממערכת כל כך דפוקה שדפקה אותי שנה-שנה במשך 12 שנים. לא יכולה לשכוח להם את זה. מערכת שמפנה עורף לכל בעיה, בית חרושת נטו. אבל אני לא בקטע של עצבים כל כך עכשיו. אני רוצה לסיים את התקופה הזאת בשלווה פנימית, עד כמה שאפשר. כי בכל זאת, משהו רע נגמר, ואולי אפילו משהו טוב מתחיל.

רוב החברים הקרובים שלי בעוד חודש כבר על מדים, ואני עוד כל כך רחוקה מתוקף היותי ילידת נובמבר מרוחקת וקטינה באופן מגוחך. הניעור הזה של לקיחת כל החברים שלי לשירות הסדיר שלהם one by one בהחלט הולך לשנות אותי כי, מה לעשות, אני אצטרך להתחיל לעשות משהו עם החיים שלי ולא יהיו לי תירוצים יותר. והאבסורד, שברגע שאני אתגייס (איפשהו שם בפברואר) כבר יהיו דיבורים על שחרור אצל חלקם... אפילו קצת פרדוקסלי.

ובקרוב ייקבע לי תאריך לטסט, אז התקופה הכיפית הזאת של למידה תיגמר עם המורה המקסים שלי והזקן הסקסי שלו. אבל נו מילא, מרגע שאני עוברת יש לי שלושה חודשים של גיהינום ואחריהם חיים שלמים של לחרוש את הארץ על כל אורכה ורוחבה פשוט כי ישעמם לי. פלוס, יהיו לי כל כך הרבה חודשים בודדים עד הצבא שכל מה שאני אעשה בעצם זה לחרוש את הארץ. מישהו מעוניין להצטרף? גם לבד זה בסדר. אפילו נפלא.

אבל אם יש משהו שלא נגמר, זה חוסר הודאות שלי כלפי עצמי. בוקר אחד אני קמה ומרגישה משהו אחד, בוקר אחר קמה ומרגישה את ההיפך הגמור. אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי, או מה אני רוצה מהסביבה, או ממך, או ממך. והכל כזה מתערבב ומיותר לי כל המחשבות האלה.

אני פשוט אלך לישון. זה תמיד מציל אותי מעצמי.

משהו קטן וטוב: מוכיחה לעצמי פעם אחר פעם שכשאני רוצה משהו מספיק, אני יכולה להשיג אותו ודבר לא בלתי אפשרי. 

הבעיה היא שלרוב אני לא רוצה מספיק...