פתאום דברים נראים מסובכים הרבה יותר. מרגע ששחררתי, זה כביכול כבר לא שלי, וכשמסתכלים מהצד שואלים "איך לעזאזל..." ואם המצב ממש קיצוני, אפשר לדחוס עוד כמה קללות למשפט אחד עד שנגמרת הנשימה ושנייה אחר כך להבין שמישהו שמע את זה וקצת לא נעים וקצת מסמיקים. עד העונג הבא.
אני יודעת שאת חושבת שתמיד עמדת לצדי, שתמיד תמכת בי כשהצטרכתי ושהיית הnumber one call שלי בעת צרה. אני יודעת שאת מרגישה שאת גדולה עליי בכמה מידות, שהבעיות שלי הן עלה נידף בהשוואה לשלך, שחיי האהבה הסוערים שלך נכנסים בקלות לסדר העדיפויות של כולם. אני יודעת הכל. זו הדרך שבה את מדברת, שבה את הופכת דברים שעשית כאילו מעולם לא היו שלך. יש לך כישרון ואני מודה, לבייש את הפגוע ולהפוך אותו למצטער. רק השמיים יודעים איך הצלחת להכניס כל אדם בחייך למשבצת של שבוי, אם זה לוק מתעתע או כמה מילים גבוהות. יש לך את זה, בייב. פשוט וקל.
ועכשיו, עם שמץ קלילות ואפילו גיחוך קטן, אני שמחה לעשות שאוט-אאוט לעולם ולהגיד לך in your face - טעית בעבר, ואת כל כך טועה גם עכשיו. בתקופות שבהן היינו נפגשות כל יום, תקופת ה"בא לך לשבת קצת?", תקופת ה"אני למטה, רדי", תקופת ה"השגתי מלא כסף, בואי נלך לאכול" - זה היה נחמד, וזה היה כיף ולא התנגדתי כי לא היה לי למה. והיית שם בשבילי כשהייתי צריכה לצאת מהבית ולא היה לי עם מי.
אז הוצאת אותי מהבית, ומעולם לא שאלת למה. ובעצם למה שתשאלי? כי כבר יצאתי מהבית, עברתי את השלב הקשה. עכשיו אפשר לדבר עלייך. איך קרה לך ככה, ואיך הגעת למצב הזה, ואיך מתמודדים עם זה, ולמה, וקצת לרכל, ושוב לדבר עלייך. הרגשתי כאילו אני מרכלת עלייך עם עצמך, רק שמבחינתך זה היה טוב, ומבחינתי זה היה... מתי כבר נגיע אליי?
למה אף פעם לא ביקשת שאני אדבר? למה לא נתת לי להתבטא? למה הייתי צריכה להיות הפסיכולוגית הצמודה שלך (לא שסבלתי, כי אני אוהבת לעזור לאנשים שחשובים לי ואם אני יכולה זה משמח) ושאת לא תקשיבי לי אפילו לא לשנייה? למה סטרת סטירה מצלצלת לכל בעיה שלי? למה הרגשתי איתך שאני אף פעם לא יכולה לשתף עד הסוף? למה הקצבת חמש דקות בכל פעם כדי שאוכל לספר לך מה עובר עליי?
למה, לעזאזל, למה לא נתת לי את העזרה שלה הייתי זקוקה, אם אני הרגשתי שאת מסוגלת? למה אני טועה כל הזמן?
אז אני למדתי לשחרר. מהרגע שקראת לי ליצנית מתנשאת מתוך כלוב הקורבן שלך אי שם במרחקים, עבריינית מקלדת חסרת בושה. ברגע אחד השלכת כל מילה שאי פעם אמרתי לך שעזרה לך להמשיך הלאה, זרקת את כל השעות המתות שביליתי (בדיעבד זה היה בזבוז) בלנסות להוציא אותך מהבוץ - בכמה מילים פשוטות. היפוך תגובה - אחד מששת מנגנוני ההגנה שמקורם בתת מודע. ולך אין תת מודע. הכל קורה על מישור אחד, מישור שבו את קוטלת כל אדם צודק, מוודאת הריגה ומציבה עליו דגל. another one bites the dust.
לא מאמינה שאפילו הצטערתי על לא עוול בכפי. את אשמה, אשמה מלאה, מיליון אחוזים של אשמה רובצת עלייך. את קופת שרצים משוגעת שלא מגיע לה להחזיק קשר ארוך, וגם לא תצליח. החיים לא בנויים ממדברים ומקשיבים. כולנו הכל, ואם את לא... זה יחזור אלייך. אבל מה שכן, אני למדתי לשחרר. ועכשיו, מששחררתי אותך, אני כבר בכלל לא מרגישה רע עם זה.
שיהיו לך חיים נפלאים באמת, ובשביל הבומרנג האבסורדי שבינינו - את דוחה אותי גם.
משהו קטן וטוב: מרגיש כאילו דברים מתחילים לזוז
עריכה, 31.5, 15:58
wind of change. החלטתי לשנות קצת עיצוב - למה לא :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry