משהו בבדידות הזאת. לעבור משהו לבד, הכי לבד שיש, להרגיש כאילו אין עוד אדם בעולם שירגיש כמוך. יש משהו בחדר הזה שלי, המנותק, החשוך. המסך מרצד כאור יחיד ביקום החשוך שלי, שעדיין לא הצלחתי להכניס אליו אף אחד.
הייתי רוצה שדברים ייראו אחרת. ואני עדיין רוצה, כל כך הרבה דברים. אני חושבת על עצמי אז והיום, חושבת על עצמי בכל כך הרבה דרכים ולפעמים לא מצליחה להכיר או לזהות מי אני היום. איפה הייתי, איך הגעתי לכאן, מי אני, מה קרה לי.
מרגישה כאילו הפכתי מהחלילן לאחד העכברים. בהתחלה מכרתי לעצמי איזו אשליה, שאני נותנת לאחרים ללכת לפניי כדי לתת להם הזדמנות, כי אני כזו נאורה ועילאית ואני יכולה. אבל על מי אני עובדת... אני כבר לא החלוצה. אני כבר לא הולכת ראשונה, בלי פחד, עם הלפיד ביד ולא צריכה אף אחד. אני זקוקה. אני נזקקת. כל הזמן, לכל אחד.
יש משהו בבדידות הזאת. יש משהו בלחסום את עצמי לכל הזדמנות, לכל אדם, לכל מילה. יש משהו בלגרום לעצמי להתגעגע לעצמי, לדעת בדיוק מה השתנה ועדיין לפחד לשנות דברים בחזרה.
אולי הגעתי לכאן מתוך סיבה. אולי אני מי שאני סופסוף ועד עכשיו הכל היה הבלים. אולי אני עוד אחת מהאלה, המאכזבים, אולי אני עכשיו מגלה שאני לא העילוי שחשבתי שאני. אולי אני מגלה שאני בסך הכל סתם. לא מיוחדת מדי, לא מוכשרת מדי, לא שום דבר יותר מדי.
ואז אני אומרת לעצמי, גם אם אני סתם, עדיין מגיעה לי אהבה. מתחילה לחשוב על זה שוב, לחפור בפצע הזה בלי הפסקה וזה מדמם ומדמם לתוכי, ולא נמאס לי. הדימום לא נפסק, הייאוש לא גווע אלא רק מתעצם, פועם ובועט בתוכי, צורח וזועק לניתוח קיסרי, שרק אוציא אותו ממני.
הפכתי להיות צופה חיצונית בחיי שלי. אני רואה, מנתחת, מבקרת, שופטת, מתעצבנת, צוחקת, מתאכזבת, מאכזבת, פסיבית. לא אקטיבית כמו שהייתי פעם. אני מסתכלת על מערכות היחסים שלי עם האנשים שסביבי, אני מסתכלת על ההתנהגות שלי, על עצמי בתוך סיטואציה. כמו תמיד, האגואיסטית שבי יוצאת החוצה ורק אני ואני ואני.
הלוואי והייתי מוצאת את האמת שלי שוב. הלוואי והייתי מצליחה להקיא מילים כמו פעם, אני רוצה את היכולת לכתוב איך אני מרגישה דרך דמויות אחרות. אני רוצה שיהיה לי אדם לדבר איתו עד השעות הקטנות של הבוקר, שיידע את סודותיי הכמוסים וישמור אותם טוב משאני שומרת על עצמי. אני רוצה כל כך הרבה דברים, והם רחוקים מתפיסתי.
הידיים שלי מושטות קדימה, מושטות לשמיים, בזעקה שקטה וצורמת שרק קוראת לך לבוא. בוא אליי. תהיה שלי, תן לי להתמכר. אני צריכה... אני רוצה. אני חייבת, מתחרפנת, אין לי רגע דל. מגיע לי להיות נאהבת. מגיע לי להכניס את המיוחד ללבי ולסגור את השערים שוב, כי עכשיו הם פתוחים ועוברים כל כך הרבה מים בנהר שלי, ואף טיפה לא כאן כדי להישאר.
הכל מסתובב ומתערפל לאלפי צבעים וצורות ואני פתאום עיוורת בתוך כל זה. חסרת כיוון, חסרת מבט, חסרת יציבות. החיים שלי ברגע אחד הופכים מקליידוסקופ צבעוני לסרט בשחור לבן, סרט אילם עם הומור רדוד שאותי כבר מזמן לא מצחיק.
אמרתי לעצמי שאכתוב כל מה שעובר לי בראש, רציתי להיפטר מכל מחשבה אבל הן באות כמו שבלולים אחרי הגשם, מפציעות אחת אחרי השנייה ולא משאירות לאצבעות שלי שניה של מנוחה, לעיניים שלי שניה של יובש, וללב שלי קצב פעימה בטוח. אני מרגישה כמו לוליינית בתוך המוח של עצמי, מהלכת על חוט ורוחות משני הצדדים נלחמות על מי מהן תזכה בי. או תיתקע איתי...
יש לי חור בחזה. ואני עושה הכל כדי לא להצליח למלא אותו. אני חייבת לשחרר, להבין שלפעמים זה לא קל ולפעמים זה לוקח זמן. לפעמים זאת לא אשמתי. לפעמים זו כן. מי כמוני צריכה לדעת שמדעים מדויקים הם לא הקאפ-אוף-תי שלי.
הלוואי והיית כאן עכשיו, לידי. היית מלטף לי את הצוואר, מנשק את האף שלי ואת השפתיים, ברכות. היית מעביר את הידיים שלך על כולי בידיעה שאני רק שלך, ואתה רק שלי.
הלוואי והיית כאן עכשיו, מקרין עליי את חום גופך, בלי שאצטרך שום שמיכה, כי יש לי אותך. רק עוד חיבוק, עוד קצת, עוד ממך...
ובכלל, מי אתה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry