לא הייתי כאן המון זמן. כן, דברים מתהפכים לי, כל העולם מתהפך. כאילו הייתה תאונת דרכים של שני מינוסים, מה שיצר מינוס אחד יותר גדול, מה שממשיך את השרשרת השנואה עליי של השתיקות והערבים המבוזבזים שכל פעם גורמים לי להצטער מחדש. אני תוהה מתי כבר נפסיק לשתוק ונתחיל לדבר, מתי נפסיק לבכות ונתחיל לחבק בלי לעמוד חצי שעה באמצע הכביש כי לא נעים וכי יש כל כך הרבה מחסומים שאני מעולם לא התמודדתי איתם. אני לא יודעת למה לצפות אבל יודעת למה לא לצפות, וכשאני מחפשת הסברים אני מוצאת את ההכי לא הגיוניים. כאילו שזה מה שיעזור לי, לתרץ אותך בהסברים מטופשים שבין כה וכה לא מועילים. הגעתי לצומת דרכים בחיים שבפעם הראשונה אין לי מושג ממה הוא נובע. כל המסקנות מתפזרות וכל מחשבה שבדרך לצד אחד של המוח נתקעת באמצע, נעצרת, מתערבבת, חצי מתבשלת ורק אז ממשיכה הלאה, כשאני כבר כמעט מוכנה להקיא אותה. ובין חצי לכמעט כל המחשבות נשארות אצלי, מוצאות מנוח במקום הכי מסובך על כדור הארץ, ושוב כמעט, ושוב חצי, ושוב הלוואי שלא הייתי כאן ושוב. איפה השקט הפנימי שלי?
תוך שניות זה נהפך לדמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry