בין כה וכה היית צריכה לצעוד על קצות האצבעות. ואת עוד מוטלת שם על הקרקע כאילו יגיע מישהו על קצות האצבעות שלו להרים אותך ולשאת אותך ולומר לך שהכל בסדר. את מחפשת מעונות רגשיים של אנשים אחרים כדי למצוא את עצמך בתוכם, כשהמוח שלך הוא פצצה מתקתקת, כוורת מתנדנדת על ענף שרק מחכה לרגע הנכון ליפול ולהתפוצץ.
זה יישמע קלישאתי- אני לא יודעת מי אני. ככל שעובר הזמן הדימוי שלי לגבי עצמי בעבר מתמוטט ומקבל תפניות חדשות לחלוטין. הייתי אדם חזק, הייתי אדם יצירתי, אמנותי, אדם שמונע מרגש ולא דבר מעבר לכך. היום אני חלשה, אני תלותית ונזקקת. מפזרת את מאות האחוזים שלי בין אנשי חיי, מדלגת ורוקדת בין אחד לאחר כאילו אני יודעת מי אני ולא יכולה לחכות שעוד מישהו יידע. יום יום אני מרגישה כאילו אני מפסידה, כאילו תמיד יש משבצת טובה יותר בשבילי שנמצאת במרחק נגיעה. התכונה הדומיננטית שלי? לפזול ימינה ושמאלה לחיים של אחרים, לדשא של השכנים. ירוק שם, מטופח, פרחים פורחים, פרפרים יוצאים לחופשי בכל שנייה. האשליה הזו שאולי יום אחד אהיה שמחה ושלמה עם מי שאני הולכת ומתרחקת, ולא כי אני אוהבת לרחם על עצמי אלא כי אני הולכת אחורה, מתרחקת מהיעד, חוזרת לנקודת ההתחלה רק אחרת לגמרי.
לא ככה זה אמור להיות. אני בועטת לעצמי לבטן גול עצמי, הופכת מראש לכל מה שלא רציתי להיות.
I am beautiful.
לפעמים.
כל אחד והרגעים שלו.
אני עכשיו רק רוצה לרקוד את דרכי למיטה, לעצום את העיניים ולעבור אוטומטית למצב שינה, להיות רדומה ורפויה, חופשיה מכל צער ועצב, חופשיה מגעגוע ומאהבה ומציפיות בלתי אפשריות.
חופש חופש חופש. תמיד רציתי, תמיד ארצה. כמו נוצה ברוח הפראית, כך אהיה, יום אחד. אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry