אני אוכלת אכזבות באופן עקבי ואובססיבי. ליקום יש דרך ממש מיוחדת לבחון אותי, אני נכשלת פעם אחר פעם, אין חדש תחת השמש. כל המשקעים של התקופה האחרונה התנקזו ליום אחד, היום, ובמקום שיירד גשם של תקווה הכל התפוצץ לי בפרצוף. אני חיה בבועה שקרית, באשליה שאולי הפעם דווקא כן מותר לי לצפות ולא להתאכזב. ואולי בפעם המיליון בחיי אני אומרת שאסור לי לצפות ולשאוף כל כך גבוה, כי כל פעם העולם ואני מוכיחים לעצמי שזה פשוט אף פעם לא עובד. בסך הכל רציתי לראות את עצמי מתפתחת, מתעצמת במקום שאולי לא נועדתי לו באופן טבעי אבל המוטיבציה שלי והאמונה בעצמי (ששוב מתבררת ככישלון חרוץ) יעזרו לי להיות הכי טובה, לפחות ביני לבין עצמי. העיניים שלי דולפות בלי סוף, כאילו זה אף פעם לא ייגמר, ובמקום לדעת לנצל את מה שנשאר ולראות את הדברים הטובים שאני יודעת שקיימים, אני שוקעת ושוקעת עד שיגיע הרגע הגורלי ואני אעמוד מול אותה דרך חדשה שכל כך ציפיתי ורציתי כבר להתחיל - כשאני עם המכנסיים למטה. החיים, שוב, תפסו אותי לא מוכנה. קר לי ואני מפחדת, כמו איזה פולניה טיפוסית הוצמדתי לקיר ונוכחתי לדעת כמה אני בורג כל כך קטן במערכת וכמה אין לי השפעה על כלום. אז אני אשב ואעשן עוד סיגריה, ואשתה עוד קפה, ואעביר את הימים בזומביות מוחלטת כדי להבין שעכשיו אני צריכה לחיות במשבצת הצפויה והמיושנת שאליה הוכנסתי, הפכתי לעוד גורם סביל שרק קולט ואין לו דעה. הפלט היחיד שלי הוא דרך העיניים והוא בצורה כל כך פתטית, אני בתוך רחמים עצמיים (מתאים לי) ולא מוכנה להודות שנכון לעכשיו אני אשמה לכל האשליות שחייתי בהן, אני הכנסתי את עצמי לבוץ ואין לי מושג איך לצאת ממנו. אכלתי את הדייסה שבישלתי לעצמי - ואני עוד מחפשת להאשים אנשים אחרים. כן, אולי אני לא היחידה, אבל בתחומי ההשפעה שלי חרגתי כדי לגלות שוב שאני הרבה יותר חלשה ממה שחשבתי. אומרים לי שאני תופסת את עצמי באופן מעוות, שברירות המחדל שלי הן שאיפותיהן הגדולות ביותר של אנשים אחרים, ובכל זאת אני שואלת את עצמי למה, מערערת בחוסר האמונה שלי ורוצה להחזיר את הגלגל לאחור כי אולי, ממש אולי, אם הייתי מאמינה שאיזה גורם עליון רואה הכל, הייתי מגיעה למקום המושלם מבחינתי. אני אטומה, מכל כיוון אפשרי, וזה כל כך לא אופייני לי. אני לא יודעת איך להתמודד עם הלב האכול הזה שהשארתי לעצמי, עם הידיעה שנגמר הסיפור ושאין לי עוד הזדמנות לכתוב המשך. אני רוצה להרגיש משמעותית, לעצמי ולעולם, רוצה להרגיש שאני מתבגרת בתוך מסגרת, שאני עושה את מה שנועדתי לעשות למרות שכולם מסביבי לא האמינו בי, עוד עובדה שהייתי צריכה לגלות באחד הרגעים הכי שפלים שלי. נפלתי היום לבור חדש, ואולי הנפילה היא יחסית רכה, אבל נפילה היא נפילה ואני בסך הכל רציתי להמשיך לעמוד, עם הראש מורם, להיות גאה בעצמי. ההתנהלות הקודמת שלי במסגרות הוכיחה את עצמה כמשהו כמעט בלתי אפשרי, והרגשתי שסופסוף יש לי הזדמנות להראות לעצמי שאני לא כלומניקית, שאני לא נכנעת לעצלנות ולתכתיבים הפנימיים שלי. רציתי להראות לעצמי שאני יכולה להיות משהו אם אני רוצה ומשקיעה מספיק. יום גרוע אחד מספיק כדי לערער לי את כל העולם ואת כל השגרה, במקום להתעסק בדבר הספציפי הזה אני משליכה אותו על כל עובדות החיים האחרות שלי, אני מחלישה את עצמי. מזוכיסטית. ובתוך כל זה, עם כל התמיכה שכן קיימת, הייתי הורגת עכשיו בשביל לקבל את החיבוק הזה שאני כל כך צריכה. נמאס לי מהמרחק, נמאס לי שהחיים מובילים אותי בדרכים עקלקלות כשכל מה שרציתי היה ללכת במישור, מישור חדש שבו אני צועדת שמחה, אופטימית ושונה מכל מה שהייתי עד עכשיו. באמת חשבתי שזה לא יותר מדי לבקש שפעם אחת משהו יסתדר לי כמו שאני רוצה. נמאס לי מהמבחנים האלה, נמאס לי להרגיש תחת זכוכית מגדלת של גורם שאני לא מכירה. אני מרגישה כמו בובה על חוטים, כמו עלה נידף ברוח, כמו ילד שאיבד את הדרך. נמאס לי לחיות כמו גולם, אני רוצה להיות פרפר, בפעם אחת ויחידה בחיי לעוף ולהפליג מעבר למגרש הביתי שלי. הדיבורים שלי גדולים כמעט כמו האכזבות, ואני כל כך קטנה. איך אני אמורה להשלים עכשיו עם כל כך הרבה שינויים, עם כל כך הרבה שבירות שגרה? אני לא יודעת להתמודד. אף פעם לא אמרו לי איך. אולי הייתי אמורה כבר ללמוד עד עכשיו...
עריכונת קטנטונת:
החלטתי. אני לא נכנעת. אני הולכת ונלחמת על הרצונות שלי ומשיגה אותם. לא אהיה עוד נתון בסטטיסטיקה של אנשים שלא שואלים אותם. לא אתן לאף אחד לקבוע בשבילי שום דבר, גם אם אין לי כוחות בשיט לשנות שום דבר. אני הולכת להילחם עד הסוף. ראש בראש. חפשו אותי בסיבוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry