אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. מכל הבחירות שבעולם נכנסתי לפה בשביל לדפוק לעצמי את החיוך כי אני מזוכיסטית וסתומה. יש לי שבוע אחרון לאזרחות ואני מבלה אותו במחשבות עמוקות מדי, בערעור עצמי לעצמי. פתאום בבום נפל עליי כל הפחד, כל השאלות, כל החוסר ביטחון הזה של מה החשיבות של האושר הזה בכלל אם התקף עצבים קטן או לילה בבית יכולים להפוך לי הכל. חייתי כמו על אוטומט ופתאום היום, עכשיו, עצרתי לרגע לחשוב באמת מה כל זה, והגעתי למסקנות שחוץ מלגרום לי לבכות לא עושות שום טוב. כל המוטיבציה הזאת, כל ההליכה העיוורת אחרי הרצונות הילדותיים שלי, הראייה הצרה של חצי-עולם... פתאום אני חושבת למה אני צריכה את זה? מה זה? פתאום הבנתי שכל הורוד הזה שראיתי בעיניים מלא בהמון כתמים שחורים, הבנתי שאין לי מושג לאן אני נכנסת, אין לי מושג מה המקום שלי בחיים. מעבר לעובדה שאני מוצאת את עצמי בכמה חודשים האחרונים תלויה, גם באוויר וגם בדברים שהופכים אותי, בתור אדם עצמאי, לדבר הכי גחמני בעולם. אני מקטינה את עצמי בכל הזדמנות כי ככה קל לי, ועכשיו הכל בא באמת פתאום. בלי שום אזהרה, בלי דפיקה בדלת. מישהו איפשהו יושב וצוחק עליי, מישהו שבר את כל המנעולים שלי.
והכי הורג, שאני קמה מחר בבוקר ומחייכת שוב, ואיזה כיף שאני נכנסת לתקופה חדשה בחיי, דרך חדשה שתעשה לי טוב - במהלכה או בדיעבד. כן, יהיה מדהים. ובתוך כל המדהימות הזאת אני בוכה עכשיו כמו שהרבה זמן לא בכיתי, ואני מרגישה שלא משנה מה האדם הכי חכם וקרוב יגיד לי, זה רק יגרום לי לשקוע עוד יותר.
האסימון שנפל לי עכשיו שוקל לפחות כמו כדור הארץ, עושה לי חורים בלב וחלחלה בבטן. כאילו כל אסימוני החיים שלי נפלו ברגע אחד. אני בטוחה בעצמי מצד אחד, ומצד שני אין לי מושג מה אני עושה פה. היום אמרו לי שאני מקרינה עוצמה וכוח, בלי שמץ חולשה. חייכתי ישר. ואז חשבתי, זה נכון. אני חזקה. אני חסרת פחד כמעט. ההתלהבות הבלתי נגמרת שלי והקלילות הבלתי נסבלת שבה לקחתי את כל המצב והתמודדתי איתו - משהו שם היה לא בסדר. הייתי צריכה להבין כבר אז, לפני שכל המשקעים יורדים עליי בלילה כזה...
מה אני עושה פה? שוב מתבכיינת. בוגר מצדי.
משהו קטן וטוב: כל כך הרבה שירים מתאימים למצב הזה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להרכיב פלייליסט טוב בשביל להתחבר לזה, לבכות מזה, ולהוציא את זה החוצה. מחר יום חדש (נפלא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry