אני עצובה. אני נשברת. אני מאבדת שליטה.
כבר כמעט חודש אני לא מוצאת את הכוחות הנפשיים להחזיק את עצמי, משהו שהיה כל כך מובן מאליו וידוע מראש, טבע שני שאימצתי אליי קרוב קרוב. והנה, עכשיו אני בוכה בכל רגע פנוי, מנצלת כל שנייה כדי לחשוב על כל מי שרחוק, ועל כמה לבד לי, וכמה מוזר לי, וכמה אפור לי בחיי. הנקודה הזאת בחיים שממנה אני רק חושבת איך הייתי רוצה לחזור אחורה או להתקדם קדימה, מביאה אותי למצב שבו אני כמעט רוח רפאים. אני מרגישה שאין לי בשביל מה לקום בבוקר, ולא כמו שזה נשמע, אלא פשוט ממש אחרת. אין לי כוח לעשות שום דבר, אני חיה מסופ"ש לסופ"ש עוד לפני שבכלל התגייסתי, ורק אז אני מוצאת קצת אושר. וגם האושר הזה, מגיע לסופו מאוד מהר.
אני מחייכת כמו מכונה, בוכה כמו אחרונת התינוקות. קשה לי. אני רוצה לבכות, אני רוצה לצעוק, אני רוצה לצרוח, אני רוצה לברוח. ופתאום בין כל הדמעות והתסכולים והרחמים העצמיים, אני יושבת וחושבת לעצמי, ומגיעה למסקנות מזעזעות. אין לי כתף נגישה לבכות עליה. אין לי את האוזן הקשבת שאני צריכה 24-7. ופתאום, כשאין לי את זה, כשזה כבר לא כל כך אפשרי כמו פעם - אני צריכה את זה הכי הכי הכי.
אין לי השראה, אין לי חוזק, אני חלשה, אני פתטית, אני מפגרת, אני צריכה למצוא חיים.
נמאס לי להיות כזה ככה. אני.
וגם,
אני צריכה גבר. כן, לא יזיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry