אני שונאת תקופות מעבר. הן מעכבות אותי מלחיות, מעמידות אותי בין ארבעה קירות שסוגרים עליי מהר משחשבתי. ובכלל, כל ההמתנה הזאת, ההרגשה כאילו אני מחכה לגזר דין בחיי - זה נורא. תמיד אמרתי לעצמי שאני האדון לחיי ופתאום אני מוצאת את עצמי תלויה בכל כך הרבה גורמים שונים. אולי זו באמת רק התקופה הזו, אבל אם לא... לא נחמד ולא סימפטי לגלות שאני הרבה פחות עצמאית משחשבתי. הרבה פחות משפיעה. הרבה פחות...
כל החברים שלי נלקחים ממני. השלושה הכי קרובים אליי מתגייסים הכי ראשונים, שניים כבר בצבא והאחרונה נכנסת עוד שבוע. ואני מרגישה, כבר עכשיו, כל כך כל כך לבד. מתוך הבדידות אני מנסה למצוא מישהו לדבר איתו במערכת ה"כמה ענקית ככה מטומטמת" הזו, מנסה למצוא מישהו שיקשיב לי ויעזור לי ויקדים לי את הגיוס הכל כך מאוחר ופאקד-אפ שיצא לי.
נמאס לי מכל הנבדלות הזאת, נמאס לי תמיד להסתכל על אחרים ולדעת שיום אחד גם אני אהיה ככה, אבל למה לא עכשיו? הכל קורה אצלי באיחור, שום דבר לא עד הסוף, אני אף פעם לא יכולה להיות זו שיסתכלו עליה ויגידו "וואו, היא מכוננת". אני מנסה להיאבק בטבע שיצר אותי ככה או שיצר אחרים בצורה שונה, מה שלא מצליח כי... אי אפשר להילחם בטבע.
החיים שלי על סטופ, הפחדים והתסכולים שלי על פליי - והם מנגנים על נתיב נפרד שלכאורה לא קשור לחיי אבל בכל זאת שובר אותם פעם אחר פעם.
אני מתגעגעת.כל כך מתגעגעת,
לקבוצה כל כך קטנה של אנשים,
וזה גורם לי לשאול את עצמי "אולי רק אותם הפעם, בבקשה?"
משהו קטן וטוב: ישנתי כל כך טוב הלילה, הרבה זמן לא ישנתי ככה
וזה בערך הדבר הכי טוב שיכולתי למצוא כרגע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry