The Butterfly Ball

סביר להניח שאני אתחרט על זה, מעצם העובדה שנראה לי ששלושתכם קוראים כאן, אבל ברגע זה ממש לא אכפת לי.

יש גבולות מסוימים. בכל קשר ובכל חברות, מתוקף ההיכרות בין כמה אנשים, יש גבולות. כאלה שכולם יודעים שלא חוצים, כאלה שאם חוצים אותם מרגישים עם זה רע, כאלה שמעדיפים בכל הזדמנות אפשרית להימנע מלהתקרב אליהם בכלל. ולכולם זה מסתדר, ואצל כולם זה עובד, והכל פשוט בסדר. 

אבל ברגע שהרשת החברתית שלך מתחילה להתערער, אתה שובר כל גבול בלי להסתכל בכלל אחורה. כאילו זה בסדר, כאילו אף אחד לא מסתכל. כאילו הפעם אולי תצליח להינצל. יש לך סיכוי, אתה יודע.

לעולם לא חשבתי שאני אשב מול המסך ואייבב כמו תינוקת מגודלת מסיבה כל כך קטנה ושטותית. וברגע שזה ככה, זה כבר בכלל לא קטן ושטותי. היו לי ציפיות באמת לא גבוהות מכם, והייתי צריכה לגלות בדרכים הכי מכוערות. אפילו לספר לי על המעשה לא יכולתם. הפייסבוק סטר לי כמה כאפות מצלצלות כאלה שלא שוכחים בחיים, וברגע אחד כל התדמית שלי, איך שחשבתי שאני נתפסת בפני החברים הכי טובים שלי - הכל פשוט לא ככה.

איזה פילוסוף או מישהו כזה אמר שאדם הוא מה שהוא חושב שאנשים חושבים שהוא. משהו כזה בערך. זה אומר שאתמול גיליתי שאני למעשה שום כלום אחד גדול כפול ומכופל.

האגו שלי לא מרשה לי לוותר על זה, אבל המוח שלי עוזר לי ליסוג - כי אני יודעת שבמבחן הסופי, בעמידה מול שלושתכם, הרי זה בטוח שתנצחו. במשחק הכוחות המיותר הזה, במאבק הכל כך נמנע הזה. כי אתם שלושה, ואני אחת, ועל פניו אין לכם שום דבר להצטער עליו, או להתחרט עליו, או להרגיש רע איתו. אתם בעמדת כוח, אני שם איפשהו למטה זרוקה בתחתית הקופסה ומחפשת את התדמית שלי מחדש. מי אני בעיניכם, מה אני בעיניכם, ולמה לעזאזל אני מרגישה שהאנשים הכי קרובים אליי משתיקים אותי פעם אחר פעם? זה לא אמור להיות ההיפך? שתהיו שם בשבילי כדי לעזור להשתיק אנשים אחרים?

אוף לא יודעת. כל פעם מחדש אני לא לומדת שהציפיות שלי צריכות להיות נמוכות, אם בכלל. פעם אחר פעם אני מצפה ומתאכזבת, פעם אחר פעם אני הופכת פיל לזבוב בידיעה שזה מיותר ופוגעת בעצמי. נמאס מכל המזוכיזם הכפוי הזה. תנו לי פעם אחת להרגיש שווה לכם, ולא פחות מכם.

פעם אחת, מה אכפת לכם?

הבית שלי ריק ואני מתה לסיגריה אבל אין לי. ולמי יש כוח לצאת לקנות...